|
|
עמוד:11
פתח דבר 11 הניאו-ליברלית, ולצידם, מגפת הקורונה וכמובן שינוי האקלים — כל אלה עיבו בהתמדה ובמשך שנים את הצל שהעתיד משליך על חיינו . מה קורה לציפיות הפוליטיות בתקופה שבה העתיד מפסיק להיות שם נרדף להבטחה זוהרת והופך לנעלם, לתסריט מחריד ולאסון מתגלגל ? כיצד סימני השאלה הכבדים ביחס אליו — ותחושות של תקיעות, של דשדוש ושל סוף שאין אחריו התחלה חדשה — משפיעים על החיים הפוליטיים ועל המרקם הדינמי שאמור להיות להם ? אילו התאמות, שאיפות, עמדות ואפיקי פעולה חדשים נולדים כתוצאה מהתחושה הרווחת, שקשה להתכחש לעוגנים האובייקטיביים שלה, של חיים במבוי סתום ? אלו הן השאלות המרכזיות שספר זה מבקש לברר . בשעה שעתיד אסוני אחד כבר מתממש לנגד עינינו, השאלות שביקשתי לבחון בספר מקבלות משמעות חדשה . התקיעות הפוליטית מוצגת כאן מזוויות שונות כמצב מעיק ומחניק, אך בדיעבד קשה שלא לפרש אותה גם כאשליה נוחה . החזרתיות המשמשת כצורה הגנרית שבאמצעותה מצב זה מאופיין, שאדון בה בהרחבה לאורך הספר, פועלת, למעשה, גם כמנגנון הכחשה, שממסך את אפשרותו של מפנה אסוני . לאחר שמפנה כזה מתרחש, קשה שלא לתהות האם העיסוק ביכולת הפעולה הפוליטית ובתנאים שיאפשרו לחדש או לשקם אותה קיבל בשנים האחרונות חשיבות יתרה דווקא בשל ההכרה המובלעת בחדלונה של יכולת כזאת . מנגד, גם התקווה שהמפנה האסוני יצליח במקום שבו המחאה האזרחית נכשלה ויפתח פתח לשינוי מדיני או יאיץ אותו — תקווה שברגע הנורא הזה קשה שלא להיאחז בה — אינה יכולה שלא לעמוד כעת למבחן . כפי שהדברים נראים בשעה זו, מתקפת החמאס והמלחמה שישראל מנהלת בעזה לא רק שלא פרצו את המבוי הסתום, אלא הפכו אותו ממצב חברתי ופוליטי מבני ומתחושת רקע מעיקה אך נסבלת לטרגדיה אלימה ומחרידה . השאלה האם ייתכן מוצא סביר מהאסון ששני העמים נקלעו אליו היא כרגע שאלת המפתח, ולאיש אין עליה תשובה משכנעת . לצד האלימות הרצחנית, ההפקרה והמדינה שנתגלתה במערומיה, החוסר בתסריט פוליטי שאפשר לייחל לו עלול להתגלות אף הוא כאירוע טראומטי, ככל שהאיום שגלום בו הוא איום בכישלון פוליטי מוחלט . האבחנה שהמבוי הסתום אינו מצב חולף הובילה אותי לשים דגש בספר על מה שמשבר העתיד יוצר, על השאלות החדשות שנפתחות
|
|