|
|
עמוד:10
10 פתח דבר בישראל ולהיתכנותו של שינוי חיובי במצב הדברים הפוליטי . אך חרף תחושת האפשרות שהמחאות הללו עוררו, יש מקום להזכיר שהתקווה שהזרמים המרכזיים במחאה ניסו להעצים בתקופה שלפני המלחמה לא נקשרה לחזון אמיתי ואמיץ לסיום הכיבוש, לחיזוק מדינת הרווחה, לקידום שוויון מהותי או להפחתת פליטות הפחמן והזיהום הסביבתי . למעשה, ההתבטאויות הלוחמניות על התעוררות אזרחית, שוויון בנטל ומאבק בשחיתות השלטונית ובהדתה יצרו את הרושם שהתרחיש הוורוד ביותר של הזרמים הללו היה לא אחר מהשיבה לתקיעות הקודמת . ניצוצות התקווה, ככל שנרתמו למאבק שנועד לשמר את מעמדו וזכויותיו של הציבור היהודי-ליברלי שנמנה על מעמד הביניים, הצטיירו ככלי לדחייתם של שינויים פוליטיים משמעותיים למועד בלתי ידוע . ספר זה עוסק בהרחבה בציפיות הליברליות והפרוגרסיביות לשינוי : הוא מראה שמה שמאפיין אותן בתקופה העכשווית הוא מבנה רגשי מפותל, שסממניו העיקריים הם ההפיכה של התקווה לכוח מייאש וההתייחסות לייאוש כאל פתח אפשרי לתקווה . אך הגיבור, או אולי האנטי-גיבור, של הספר הוא העתיד : עתיד שהפסיק לספק את הביטחונות שהעמיד בעבר והפך מאופק מבטיח לגורם מתעתע, אם לא מאיים ומחריד . לכאורה, בתור הזמן שעדיין לא היה, העתיד אינו אמור להעסיק מחשבה פוליטית או דיון ציבורי שמעוניינים להתבונן בעין ביקורתית במה שיש, כלומר בהווה ובגורמים שמעצבים אותו . נהוג לחשוב שהזמן שאת השפעתו על ההווה ראוי לבחון בחשדנות הוא העבר — זמן שמורשתו הסלקטיבית ומפעלי הזיכרון שלו מפרנסים את השיח הלאומי ומספקים לו עמוד שדרה אידיאולוגי, בעוד הטראומות והעוולות שלו מזינים תביעות זהותניות לתיקון ופיצוי . כפי שאירועי התקופה האחרונה ממחישים ביתר שאת, התרבות הפוליטית בישראל עסוקה עד מאוד בזיכרון השואה ובניתוח רטרוספקטיבי של מלחמות ואירועים פוליטיים . היא נאחזת בעבר כפריזמה שדרכה הישראליות אמורה להבין את עצמה ולשה אותו שוב ושוב בהתאם לצרכי השעה . אך ההבנה של ההווה הפוליטי כתוצר של עבר שממשיך לזרום לתוכו — שמודגשת הן בשיח הציבורי בישראל והן במחקר האקדמי — זקוקה כיום להשלמות . הקיפאון במשא ומתן הישראלי-פלסטיני שהוביל לאסון שניחת על שני העמים, חוסר היציבות במערכת הפוליטית, ההתערערות של רשתות הביטחון החברתיות כתוצאה מהמדיניות
|
|