|
|
עמוד:13
[ 13 ] מבוא 2 אמצעי יעיל ל"קידומם של דימויים חיוביים של החברה והאומה" . להבדיל מהקולנוע הציוני המוקדם, ששימש בעיקר כלי תעמולה, לרוב לצורכי חוץ, פנו סרטי ההסברה אל הצופה המקומי בכוונה לשתף אותו בחדוות היצירה והמפעל . כמה מהסרטים לוּווּ בהומור, וזה ריכך מעט את הגישה הדידקטית . כך בסרט הנאשם יוסף קיקי ( אדם גולדברג, ,1956 לפי תסריט מאת משה הדר ) , שכמו כמה מסרטי ההסברה מציג סיפור ודמויות פיקטיביות, נידון בפני ועד הבית של בניין משותף עניינו של אחד הדיירים ( מיכאל גור ) המתיש את שכניו בתרגולי הג"א . הבמאי ומבקר הקולנוע דוד גרינברג כתב על הסרט כי הוא "עתיד לתרום את חלקו בפעולת ההסברה יותר 3 סרט אחר מותו של אברהם לייב ( 1964 ) בבימויו מכל סרט ציוני אחר" . של דן בן-אמוץ מבוסס על תצלומים ישנים שנלקחו מהארכיון הציוני המרכזי ומארכיון העבודה, והוא מלווה בקריינות מפי שייקה אופיר המספר, כעדות בגוף ראשון, את סיפורו של חלוץ פיקטיבי בן העלייה הראשונה כשהוא על סף מותו . הקריינות הקומית והמבטא הקריקטורי כמו מנמיכים את הפתוס הנלווה לתצלומים, שהשימוש בהם ליצירתו של סרט מוקומנטרי, כלומר כזה המתחזה לתיעודי – אולי הראשון מסוגו בארץ, מציג גישה חדשנית ומעניינת ליצירה הדוקומנטרית בישראל של אותן שנים . הצילום של יכין הירש וחיים שרייבר, שנע על פני התצלומים ולתוכם, והעריכה הדינמית של אנה גורית מפיחים חיים בתמונות הנושנות ומקימים את עברו של אברהם לייב לתחייה . אכן, סיפורו של הקולנוע התיעודי בישראל הוא גם, בחלק מכריע בו, סיפורם של סרטי ההסברה שנוצרו בשנות החמישים והשישים במרכז לתרבות ולהסברה של הסתדרות העובדים ומִנהל ההסברה הממשלתי שיהיה לימים לשירות הסרטים הישראלי . במאים רבים יצרו את סרטיהם במסגרות אלה : נתן גרוס, יונה זרצקי, פרדי שטיינהרדט, אילן אלדד, יואל זילברג, זאב רב-נוף, אריה להולה, זאב חבצלת, עקיבא ברקין, גולדברג, לאו פילר, יצחק הרבסט, שמואל אימברמן, ברוך דינר, נתן אקסלרוד וחיים חפר . כמה מהם נשכחו . אחרים זכורים בעיקר בזכות הסרטים העלילתיים באורך מלא שביימו . גם אולפני גבע, ששירתו בשנים 1950 - 1990 את תעשיית הסרטים בארץ ושעבדו בהם מיטב המפיקים, 4 בשנת ,2011 כמקובל הבמאים, הצלמים והעורכים, חדלו להתקיים .
|
|