|
|
עמוד:12
פרק ראשון 12 רציתי למות ולהשתרג בשיחי הבטה המתים לכאורה . כיצד אוכל לחיות כאן ? ואיך אבחר את מקום הבית כשכל האפשרויות מדכדכות במידה שווה ? המחשבה כאבה כמו הסלע המשונן שישבתי עליו . הכאב החד הכה בי . קמתי וישבתי שוב . הייאוש הכביד עליי והקפיד לשבת לצידי, אף שניסיתי להרחיקו . היום הלך ודעך . אכלתי כריך ושתיתי מים . כעבור זמן מה קמתי בנוקשות ודשדשתי חזרה אל הצריף . בדרך זכיתי בכמה שריטות נוספות . קולות נשק אוטומטי נשמעו מן הגבעה הסמוכה . הדרוזים הארורים האלה שוב יורים בשביל הכיף . אין טעם לקרוא למשטרה . הם המשטרה . הגעתי לצריף העקום העשוי מקורות עץ משומשות, ששכרנו כבית זמני . הקירות החיצוניים כוסו ברשלנות בקרשים ששימשו בעבר כארגזי תובלה לעולים מרוסיה . על הלוחות ספוני השמן שבתקרה מעל ראשנו התנוססו עדיין אי אלו מספרים שחורים, ASHDOD BTY V3290 , עדים לעגינה בטוחה . הם היו מיועדים למישהו אחר . זו הייתה עדיין ארץ של פליטים . גם אני רציתי להפוך לפליט — אבל בכיוון נגדי . מה לי ולכל זה ? רציתי לברוח . הגעתי למדרגות המרפסת של הצריף . מירה אשתי קיבלה את פניי, כשהיא נשענת על אחת מקורות התמיכה האפורות שבכניסה . את פניה העגולות והמלאות ואת שערה השחור והקצר מִסגר צעיף צהוב וישן מהעיר העתיקה בירושלים . היא לבשה שמלה מקומטת ומקושטת בפרחים אדומים . מירה הייתה בעלת גוף מוצק, ולא מופרכת תהיה הסברה שדווקא הקורה היא שנשענה עליה . היום המבוזבז הותיר על מצחה קמט של רוגז . במצח שלי ניכר הכעס : "אי-אפשר לגור פה," אמרתי . "למה לעזאזל הבאת אותי לכאן ? פיתית אותי בהבטחות למקום שנוכל לקיים בו חיים אקולוגיים, והשלכת אותנו לארץ האלימה והתוקפנית הזאת, שאין בה הבדל בין אנשים וקוצים . אני מרגיש מרומה . " פניה של מירה התכרכמו בעצב ודמעות עלו בעיניה . "זה היה החלום שלך . האם אני טועה ? כל הזמן אמרת שאתה כבר לא יכול לגור בעיר, ושהיא מדכאת אותך . היית גמור ורצית התחלה חדשה, חיים חדשים קרוב לאדמה . אני פשוט ידעתי שכאן זה יהיה אפשרי . " "לא, את מציגה את הדברים כמו שנוח לך," זעמתי . "את פיתית אותי . היה לך מניע נסתר — לחזור אל התרבות ואל השורשים שלך . "
|
|