|
|
עמוד:10
10 ז'אק דרידה במגדל, אינו על קניין האם . תת-הטקסט הארוטי והילדי שישנו כאן מעודן ביותר, אסתטי, לא מתלכלך . המצלולים רק מחזקים רושם זה : הלְבֵנה לאבן, החמר לחומר, אברקדברא, תשוקה מוצפנת, מוגנת, הנאבקת לממש עצמה עד תום, עד שתחדל . בתוך כך נותרות שתוקות ההשלכות, האשמה, החרטה, הבושה, האומללות, הכפרה . אין זכר לרישומה העז של חוויית הסירוס וההתמוטטות, להלם האונים המתכווצים לכדי אבדן שליטה ופיכחון ההתוודעות לגבולות . האלוהים, מצִדו, משיב מלחמה שַעְרָה באותו מטבע ממש, בניגוד סימטרי למשאלותיהם : מ"נבנה" ל"ויחדלו לבנות", מ"פן נפוץ" ל"הפיצם" . האם אפשר לומר, כפיתוחה של האנלוגיה ל טוטם וטאבו , כי שיבוש המפעל וההפצה נעוצים בהפנמה מקֶדם של הציווי האלוהי ? או במילים אחרות, כי תקיפת החלום ורדיפתו אירעו מאז ומעולם ? שכן, האלוהים הנפרד מהם פולש לתוכם, ודאי, אך לא כמושא לחיקוי ולהזדהות, מבלי שנעשו הוא-עצמו ? שכן, הוא נוכח בהיעדרו, מצמיח בקרבם תשוקה בלתי אפשרית, מעודדם, מפעילם, כדי לטעת בהם תנועה ורצון חיים, תסכול שהוא עצם הסיכוי ? לבל יחסרו את המחסור ? הָאִם לא נִיתָן דָבָר עַל מְנָת שְיֻקַּח ? בני האדם, מצדם, המומים מעצמם . ככלות הכול, הכיצד זה שיכולים היו, ולוּ בגופם, להביא את המפעל לכלל סיום, וכשלו ? עדיין אין בידם להישיר מבט לנפתוליהם . פרשת בבל מיתוֹספת אפוא לפרקי יסוד בכינון התשוקה, דרך הפיכת המגדל למסמן טקסטואלי בלבד, ללא הוראה, ללא הגשמה . יתר על כן, דרך הפיכתו לפיגורה נעלמה, באה והולכת, עודפת, נסתרת, כמו האלוהים וכמו האֵם . כמו האלוהים וכמו האם, מושאיה של ההאשמה והאשמה, הללו שנותנים חיים וגוזלים חיים, נותנים חיים בגנבה, חומסים את הצעצוע הפאלי, או ממירים אותו ביוֹ - יוֹ, מהכא להתם, על פני כל הארץ . מעתה ואילך תפנה תשוקתם של בני האדם אל הבלתי אפשרי . הקריסה הראשונה היא גם הקריסה האחרונה, היא כל הקריסות כולן, מאז ומתמיד, המאותתות להם שאי-אפשר לחשוק אלא בבלתי אפשרי .
|
|