|
|
עמוד:14
14 קול התור עצם קיומה של המסורתיות אינו מובן מאליו . במשך שנים ניסו להכחיד אותה ולאלץ את כולנו להשתבץ בהגדרות האחרות . מגיל צעיר ביקשו מאיתנו שוב ושוב להיכנס לאחת המגירות שהוכנו עבורנו מראש . את הזהות המסורתית הגדירו ‑ דתיים וחילונים כאחד ‑ ככניעה לבינוניות ולפשרנות . את הסגנון והתרבות המזרחיים תייגו כנחותים או כאלה שמסתכמים במטבח ובמוזיקה . מכבש אדיר הופעל כדי לחסל את המסורתיות והמזרחיות שנתפסו כמאיימות על הנרטיב הישראלי החדש . אך המסורתיים לא ויתרו . הם שמרו על תרבותם בבתי הכנסת ובאירועים המשפחתיים, בשכונה ובבית הספר . הם הקשיבו למוזיקה שאהבו, שמרו על מנהגיהם העתיקים והדגישו את הכבוד לדור המבוגר . הם נלחמו שוב ושוב כנגד הייעוד הפריפריאלי שנגזר עליהם ונאבקו למען הכללת הסיפור שלהם כחלק מהאתוס הישראלי . בכל הזמן הזה הם התעקשו שלא להפוך למגזר נבדל או לשבט נפרד שעסוק בענייניו . הם לא הקימו לעצמם יישובים סגורים ולא ניתבו את עצמם ליחידות משלהם בצבא . הם לא נלחמו על מערכת חינוך "מסורתית" ולא הקימו לעצמם עיתונים או מפלגות סקטור . והנחישות השתלמה . כשהגיעה ברכה צפירה בשנות ה ‑ 30 עם ההצעה המהפכנית ליצירה ישראלית ששואבת מאירופה אך גם ממסורת ישראל ומתרבות המזרח, התעלמו ממנה . כשהגיע ג'ו עמר בשנות ה ‑ 50 עם בשורת הפיוט והמוזיקה האנדלוסית בתחנת הרדיו המרכזית, הפנו אותו לתוכנית רדיו שולית . כשהגיע אביהו מדינה בשנות ה ‑ 70 עם לחנים ים ‑ תיכוניים לטקסטים מקראיים, "התקדמו" ויצרו עבורו ועבור חבריו פסטיבל לזמר "בסגנון עדות המזרח" . דור נוסף עבר ותרבותם של צפירה, עמר ומדינה הפכה לתרבות המיינסטרים הישראלית . עד היום לא נעשה ניסיון מעמיק לנסח את תפיסת העולם הציונית הייחודית שעומדת בבסיסו של המחנה הלאומי ‑ מסורתי ולקשור אותה אל מסורת ארוכת שנים של הגות, הנהגה וסדר יום . כדי להבין את הזרמים המבעבעים בעומקה של ישראל החדשה עלינו לחזור לציונות המסורתית ‑ ספרדית .
|
|