|
|
עמוד:13
נמנו עם מתנגדיו של חריש . ואולם, מעבר לתעמולה ‑ העובדות מלמדות על כך שדווקא חריש הוא זה שצדק בפרשה הנוכחית . הפרשה הסתיימה בדחיית העתירה ובניצחון אישי של חריש, שהושג חרף ההתנגדות הבלתי ‑ מוצדקת של הפרקליטות . סוגיה בעלת אופי שונה התעוררה בהקשר לוויסות מניות הבנקים . מדובר בכך, שבתקופת האינפלציה החריפה בישראל התערבו כמה בנקים במחירי מניותיהם, תהליך שכונה "ויסות", ואשר הביא בקיץ 1983 למשבר חריף בשוק ההון ולסגירת הבורסה למשך שבועיים . שנים אחדות לאחר מכן מונתה ועדת חקירה ממלכתית ( ועדת בייסקי, שאני הייתי אחד מחבריה ) לדון בפרשה, ובעקבות המלצותיה נאלצו חלק נכבד ממנהלי הבנקים לפרוש מתפקידם . השאלה של העמדה לדין פלילי הועברה לחריש, שהחליט להימנע מהגשת כתבי אישום, בין השאר מחמת העובדה שהבנקאים נתנו את הדין בפני ועדת בייסקי, והתוצאה מבחינתם היתה "סנקציות חמורות מאוד של הדחה ממשרה ועקירה ממקצוע הבנקאות" . כמו כן, רשויות המדינה היו מודעות לוויסות ( אם גם לא לכל היבטיו ) , ולא פעלו על מנת למנוע אותו . לכך הצטרפה העובדה שמאז הפרשה חלפו שבע שנים, ואין עניין "להביא על הציבור . . . את ההוצאה . . . הטִרדה והיגיעה שבגילול יריעת הפרשה לאחור" . כנגד החלטתו של חריש הוגשה עתירה לבג"ץ, שנידונה לפני הרכב בראשות שמגר, כשלצדו ברק ושלמה לוין . בג"ץ ביטל את החלטתו של חריש, שלא להעמיד לדין את הבנקאים מחמת "היעדר עניין לציבור", כ"בלתי ‑ סבירה לחלוטין", והוטל על היועץ להחליט לאור חומר הראיות אם יש מקום להעמידם לדין . המשך ההתפתחות מלמד כי חריש צדק בהחלטתו, וכי לא היה מקום להתערבותו של בג"ץ בעניין . עד לסיום ההליך הפלילי היה צורך להמתין שבע שנים נוספות, והתוצאות, למעט אורכם של פסקי הדין, רחוקות מלהרשים . כתב האישום נגד הבנקאים ( וכן נגד רואי החשבון ) הוגש לבית המשפט המחוזי ב ‑ 1990 . התיק התנהל לפני השופטת מרים נאור ( לימים נשיאת בית המשפט העליון ) כמעט יום ביומו במשך כשלוש שנים, ובסופו ניתנו ב ‑ 1994 פסקי דין, הממלאים יותר מ ‑ 600 עמודים . עניינם של רוב רואי הקדמה מאת דניאל פרידמן 13
|
|