|
|
עמוד:11
הגיע נושא החנינה לבג"ץ, בעקבות שורת עתירות שהגישו אזרחים, חברי כנסת ( ביניהם יוסי שריד ושולמית אלוני ) , עורכי דין ולא פחות מ ‑ 12 אנשי אקדמיה . הדיון התקיים לפני הרכב בראשות הנשיא שמגר, כשלצדו מרים בן פורת ואהרן ברק, ובית המשפט הכיר ברוב דעות בתוקפה של החנינה . שמגר סקר את הפסיקה בנושא, התייחס להנחיה השגויה של זמיר, מתח ביקורת לא קלה על נימוקיה, ודחה אותה מכול וכול . השופטת בן פורת הצטרפה לעמדתו לאחר שהבהירה כי לא היה בישראל כל ספק, זה עשרות שנים, שסמכות החנינה חלה גם על עבריין שעדיין לא הורשע . השופט ברק נותר בדעת מיעוט, שבה אימץ שיקולים דומים לאלה המופיעים בחוות דעתו של זמיר, וסבר כי נשיא המדינה הרצוג פעל בלא סמכות, וכי החנינה שנתן בטלה ומבוטלת . לבסוף, כדאי להתייחס לתפקיד שמילא היועץ המשפטי חריש בעניין, שבו הוטחו בו קיתונות של ביקורת . אין ספק כי עמדתו היתה נכונה . בסך הכול, המציאות היתה הפוכה מן האופן שבו הוצגו העובדות בתקשורת ‑ ואולי אף הפוכה מן האופן שבו נחרתה הפרשה בזיכרון ההיסטורי . מי שפגע בשלטון החוק היה דווקא זמיר, שפרסם הנחיה שגויה, שמשמעותה שלילת סמכות חוקית מהנשיא . מי שהגן על שלטון החוק היה דווקא חריש . הוא הוכיח כי אסור ליועץ המשפטי ( ולאנשי הפרקליטות בכלל ) לערב את השקפתו האישית בעניינים המקצועיים, ואַל לו לשבש מהלכים חוקיים של הממשלה רק משום שאינם עולים בקנה אחד עם השקפת עולמו . התקשורת היתה חופשית, כמובן, לבקר את החנינה, אבל היה זה מהלך חוקי, היועץ המשפטי היה חייב להגן עליו, וחריש עשה זאת בהצלחה . גם הנשיא הרצוג הוצג בתקשורת בצורה לא הוגנת . בספרו דרך חיים מבקר הנשיא השישי את התנהלותו של זמיר, ומספר כי % 90 ‑ % 95 מההתבטאויות בתקשורת היו נגדו, בשעה ש ‑ % 92 מהציבור תמכו בו . להערכת פועלו של חריש כיועץ משפטי, אתייחס לעמדתו בכמה פרשיות דרמטיות נוספות מתקופת כהונתו . אחת מהן התרחשה בגל הטרור שפרץ ב ‑ ,1994 שבמסגרתו נחטף שוטר משמר הגבול, נסים טולדנו, בידי פעילי חמאס ונרצח בדקירות, כשהוא כפות . הרצח גרם זעזוע נורא, והוחלט על גירוש בקנה מידה רחב של פעילי הקדמה מאת דניאל פרידמן 11
|
|