|
|
עמוד:12
21| אם בכלל, אבל גם ניסיון להקטין את האני, לעיתים בבוז עצמי, או להעלים אותו בריבוי האפשרות לביטוי מורכב והגדרה עצמית בעידן הרשתות החברתיות . הסופרת אדיבה גפן עוסקת בגוף העלילה והדמויות החיות בה . במסה שלה היא מתארת מערכת יחסים חיה ובועטת בין הסופרת והדמויות שהיא ממציאה : אני אוהבת לחיות עם הדמויות שלי . להכיר כל פרט מחייהן, כל צלקת, כל מחלת ילדות, לדעת באיזו דיאטה בחרו, באיזה מקצוע היו טובות, לטפל בשיעול שתקף אחת מהן, לדאוג לכלב שלהן כשאוציא אותן, לצורך העלילה כמובן, לנסיעה רחוקה, לדאוג לבריאותן . להיות לצידן כשהן מתמודדות בקשיים שאני עצמי העמדתי בפניהן, במהמורות ששלחתי אותן לתוכן . ויש לפעמים שהן מורדות בהחלטותיי . מנהלות מערכה נגדי . מסרבות פקודה . משהומצאו הדמויות יש משמעות לזמן שהן נעות בו . על הכוח של היוצרת לברוא עולם הנע בזמן משל עצמו כותבת הסופרת מרים קוץ : בסדנאות כתיבה שלימדתי לרוב עסק השיעור השני בציר הזמן ובציר העלילה . נדמה היה שלמשתתפים זה קשה . את ציר העלילה הם הבינו, העלילה ידועה, היא הסיפור שלהם . אבל מה זאת אומרת, ציר הזמן ? הם שאלו . ממתי מתחילים ? מבריאת העולם ? כמעט, נהגתי להשיב : מרגע בריאת העולם שהעלילה פועלת בתוכו . ואכן, לבחירת הזמן והמקום חשיבות רבה כחלק מהעלילה . הסופרת אראלה גולדמינץ מתייחסת למורכבות זאת ולאופן
|
|