|
|
עמוד:11
קותי | 11 משקיע שוב ושוב בכתיבת "תיקי כפרים" . הכנה מדוקדקת, הוא שונה לעצמו, היא המבוא להכרעה . הוא נלחם במרב הקרבות בדרום כקצין סיירים . הסיור הופך לתחביבו, גם הדרום . לוחמיו יוצאים עמו גם לפעולות בלבנון, למשל לכפר מארון א-ראס . אחד מהם, יהודה, נזכר לימים כיצד מיומנותו השרתה עליהם תחושת ביטחון . המפה שבידי קותי בניווטים אלו אינה טובה למשימה שאליה יועדה . בקנה מידה של אחד ל- 100 אלף קשה לזהות ולהבחין בין שבילים לערוצים . זו ארץ זרה . חרף זאת נדמה שהוא מכירהּככף ידו . להתרשמות פקודיו, קותי נע במקום כאילו נולד באזור, או מכיר אותו למן ההיסטוריה הקדומה שלו מלפני אלפי שנים . באחד המקרים הוא ומחלקתו נעים בחזרה בחשכת ליל מחדירה ללבנון . פתאום מבחין יהודה שהם נקלעו לאמצעו של שדה מוקשים . חרדה עוטפת אותו ואת חבריו, זיעה קרה מבצבצת על מצחם . הם מביטים במפקדם, מייחלים למושיע . קותי נראה קר רוח, משל הסערה הזו אינה מעניינו . "לכו אחרי," הוא לוחש . זו הליכה מסויטת . בכל שבריר שנייה, כל צעד יכול להסתיים בפיצוץ ופציעה שאין ממנה מרפא . דקות של מתח עצום חולפות על הבחורים הצעירים . לבם הולם בחוזקה . זהו ליל חרדה שלא ישכחו כל ימי חייהם . הם פוסעים בעקבות מפקדם, בדקדקנות מחקים את צעדיו, ופתאום הם כבר מחוץ לאזור הממוקש . כיצד עשה זאת ? הדבר נותר עבורם בבחינת תעלומה, אך עובדה היא . כולם יוצאים מההרפתקה בריאים ושלמים . המראות המזמינים שמציע הטבע נוגדים כל כך את אֵימי המלחמה, אך שניהם טבועים במסלול צעדיו של קותי . אם כן, מה הפלא כי גם האישה לה הוא נישא בשוך הקרבות, כה שונה ממנו ? זהבה והוא הכירו כששירתו יחד במחלקה המגויסת בתל אביב, לפני מלחמת השחרור . עם תום המערכה, השניים נישאים : הליטאית המעודנת מאצולת וילנה והקווקזי גדול הממדים . עיניה התכולות מתבוננות בעיניו הכהות . זו שעורה לבן וזה שעורו השחום ושערותיו, אז עוד גלויות לכול,
|
|