|
|
עמוד:12
12 מחשבות לא חינוכיות פְּרֵה ופּוֹסְט קורונה אינו מוח זדוני ; הוא פשוט אינו מודע למעשיו ; הוא שרוי בהונאה עצמית . הבעיה השנייה מהותית יותר : המהלך של הפקת עקרונות חינוכיים ראויים ממגמות ותופעות מצויות כושל מעיקרו . סטודנטים לפילוסופיה לומדים על הכשל הזה בשנה א' או ב' . קוראים לו "הכשל הנטורליסטי" . הרעיון הוא שאי ‑ אפשר לגזור ראוי ממצוי, ערכים מעובדות, "חינוך של המאה ה ‑ 12" מתיאור של המאה ה ‑ ,21 "פדגוגיה מוטת עתיד" ממגמות ותופעות עתידיות . הראוי והמצוי ‑ למרות נקודות מפגש ביניהם ‑ הם ממלכות נפרדות ; לא ניתן לגזור את האחת מהאחרת . החינוך שייך במהותו לממלכת הראוי, ולכן הוא אינו יכול להפיק את עצמו מתיאור המצוי . כאשר למשל, שני הכרכים של פמ"ע קובעים שהמאה ה ‑ 21 תהיה עתירת טכנולוגיה דיגיטלית, מה זה אומר לחינוך ? הוא יכול למלא את בתי הספר בכלים דיגיטליים, אבל גם להכריז עליהם כעל מִתחמים סטריליים לכלים דיגיטליים, כפי שאכן עשו בתי ספר ( טובים ) בעולם שרצו שהתלמידים יעמיקו בטקסטים מודפסים, ישוחחו עליהם עם מוריהם וייהנו מ"רווחה דיגיטלית" . החינוך, אם כן, יכול, ולדעת רבים אף צריך, לפעול נגד המציאות ולא איתה . תפקידו לבקר ולשפר את המציאות ולא רק להסתגל אליה . כך או כך, המציאות אינה מאלצת את החינוך לפעול באופן מסוים ; החינוך נידון לחופש . מדוע החינוך נופל שוב ושוב לכשל הבסיסי הזה ? משום שהוא רוצה להיות מדע או מקצוע מבוסס מדע, כמו רפואה למשל . למדעים יש שיטות, תיאוריות, תצפיות, מדידות ומכשירים הלוכדים את המציאות "כהווייתה" ‑ קשה להתווכח איתם . ומה יש לחינוך ? בעיקר מאוויי לב, כוונות טובות, חלומות מוטי ערכים, אוטופיות . איך אפשר לסמוך על חומרים מפוקפקים כאלה ? ! החינוך רוצה להיות מדעי, רוצה עובדות בטוחות, רוצה חסינות מפני ויכוחים, רוצה כוח . לכן הוא נדחף לאוניברסיטאות ומקים שם בתי ספר לחינוך ( שהאוניברסיטאות מתייחסות אליהם קצת בזלזול ) ; חוקרי החינוך בבתי הספר האלה ובמכללות לחינוך
|
|