|
|
עמוד:10
כך שמאז שעמדתי על דעתי רציתי להיות עיתונאי ; להיות מצלמה שמנציחה רגעים, נופים, שיחות אקראיות, מציאות . לימים הבנתי שמלאכת הצילום היא רק ההתחלה, ולאחריה נדרש ממך לקבע את הרגעים, לסדר אותם בהקשר רחב, לסייע לקוראת, למאזין או לצופה להבין מאיפה הדברים הולכים ולאן, מה נובע ממה, ובעיקר ‑ להצביע על התופעות שמחייבות שינוי או תיקון . הכתבה הראשונה שלי כעיתונאי, ב ‑ ,1974 עסקה במחירי המצות בירושלים לקראת חג הפסח . לקראת שידורה טלפנתי בהתרגשות לבני משפחתי ולחברי וביקשתי מהם להאזין לתוכנית "בחצי היום" בקול ישראל . הם האזינו, אבל הכתבה לא שודרה . "מצטערת", אמרה העורכת, "היו נושאים אחרים שהייתי חייבת לשדר" . שנים אחר כך, כשפרסמתי כותרות ראשיות ב"ידיעות אחרונות", עוד נהגתי לבדוק בקיוסק שליד ביתנו אם הידיעה התפרסמה גם בעותקים של העיתון שנמכרו שם . אחרי 45 שנה של עבודה ברדיו, בטלוויזיה ובעיקר ב"ידיעות אחרונות", החלטתי להגיש לקוראות ולקוראים מפת דרכים שמבוססת על הסיפורים ששידרתי ועל התחקירים שפרסמתי ולחשוף את הזרעים שמהם צמחו סיפורים קטנים וגדולים כאחד . בתקופת כהונתו של בן בראדלי כעורך ה"וושינגטון פוסט" חשף העיתון את שני הסיפורים הגדולים ביותר בתולדות העיתונות בעידן המודרני ‑ מסמכי הפנטגון, שהביאו לקיצור המלחמה בווייטנאם ( ופורסמו במקביל גם ב"ניו יורק טיימס" ) , ופרשת ווטרגייט, שגרמה בסופו של דבר להתפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון . בספרו האוטוביוגרפי "חיים טובים", בפרק על ווטרגייט, עוסק בראדלי בשאלה כיצד נולד סיפור . "יש סיפורים שקשה להבחין בהם משום שהרמזים על קיומם מוסווים, במקרה או בכוונה", כותב העורך המיתולוגי, "וישנם סיפורים שמוטחים בפניך ואינם משאירים מקום לספק שמדובר בסיפור ענקי . ווטרגייט היה כזה . הכתב שסיקר את המשטרה המקומית הביא למערכת סיפור שתיאר פריצה 10 לעיניך בלבד
|
|