|
|
עמוד:13
לב כללית בזכות סיפורי בדים מפורטים ומסמרי שיער שסיפרתי לנהג ולכמה חיילים משועממים . אמי אומרת כי היא לא ידעה היכן לקבור את עצמה מרוב בושה לנוכח התיאורים המפורטים שזרמו מפי על הקרבות שהשתתפתי בהם כביכול כלוחם ב"חיות הנגב" של הפלמ"ח . אני דווקא רואה כיום בסיטואציה הזו את אירוע השקת הקריירה העיתונאית שלי . עובדה ‑ אותם חיילים, שלהם סיפרתי באוטובוס את סיפורי הבדים שלי, הופיעו כעבור כמה ימים בחדר של אמי בקיבוץ . הם סיפרו שבלילה הקודם כבשה היחידה שלהם כפר ערבי ליד חיפה, ומאחר שהתרשמו עמוקות מ"דיווחי המלחמה" שלי, הם הביאו לי מזכרת מקרב אמיתי : חמור וחרב . "לרון, מתנת הלוחמים מבלד א ‑ שייח', משלל המלחמה 48 . 5 . 6" . כך היה כתוב על נדן העור הרחב של החרב . ( במקום שבו היה בלד א ‑ שייח' הוקם אחרי מלחמת השחרור היישוב תל חנן ) . החמור שירת את קיבוץ יגור בנאמנות עד ליום מותו, ואילו החרב עודנה שמורה איתי . שני הורי עבדו ואני הייתי מה שמכונה "ילד מפתח" . כשחזרתי מבית הספר היה לי המון זמן לעצמי . אבל כשילדי השכונה שיחקו כדורגל, אני העדפתי לקרוא . בלעתי ספרים עד שאפילו אמי, בעצמה מורה לספרות, היתה מחביאה אותם ומאיצה בי לצאת החוצה ולשחק עם ילדים אחרים . בלית ברירה עשיתי כדבריה, אבל משחקי הרחוב באותה עת שעממו אותי וממש לא הצטיינתי בהם . כל מה שרציתי זה לחזור הביתה לספרי ההרפתקאות או לשוטט לבדי כשאני מפנטז שאני "יד הנפץ", או "וינטו" האינדיאני, או דמות אחרת מספרי קרל מאי, שמתמודדת עם הסכנות הרבות האורבות לו לאדם במערב הפרוע . חייתי בעולם מדומיין ואהבתי את זה . קרל מאי, ז'ול ורן, וולטר סקוט והנריק סנקביץ' סיפקו לי את כל האקשן והריגושים שילד יכול היה לקוות להם, אבל בתוך כך גם הפכתי לבטטת כורסה אמיתית . את כל האגרסיות שהצטברו בי כנער מתבגר הוצאתי במריבות ובסקנדלים שפרצו מדי יום ביני לבין אמי ולא פסקו עד שהורי, וגם אני, הגענו למסקנה שייטב לכולנו אם אצא מהבית לאיזו תקופה . במקרה או שלא ובנסיבות דומות, החליטו באותו קיץ עוד שלושה נערים מהשכונה, שהיו איתי בשבט צופי רמת גן, לנסות להתקבל לפנימייה הצבאית שליד בית הספר הריאלי שבחיפה ; השמועות על אורח חיים צבאי אתגרי, מדים ונשק הלהיבו אותנו, וההורים הסכימו בתקווה שמישהו יכניס במתבגרים הסוררים קצת משמעת . בשנותיה הראשונות הפנימייה היתה מוסד ספרטני קשוח ששררו בו משמעת חי במלחמה 13
|
|