|
|
עמוד:12
12 < המילים האלה מלוות אותי זמן רב, שברי שיחה, לא משפטי חיווי . זהו טקסט איטי מאוד . אני מספרת אותו לעצמי לסירוגין בלשון זכר ובלשון נקבה, זהות מפוצלת בגילויה הגולמי ביותר . עוד לפני שמיקמתי את עצמי נפרשה בתוכי מפה שבתוכה שורטטו אפשרויות במרחב, לתת ולקחת, לאכול ולהפריש, ללכת קדימה ולסגת לאחור, להתקדם למרכז ולסטות הצדה . לשון נקבה עשתה את התנועה של המרכז, לשון זכר התנגדה לה, אולי ההפך, אינני זוכרת, וגם לא אם זה היה עקבי . רק שבתוכי נוצרה תנועה לפחות בין שניים ששימשה לי מעין חֶברה . פרישה, פרישוּת, שאינן היינו הך, לפרוש מן המחנה, מן השיירה, מן הציבור, מן הכלל, מקצב החיים ומהשתלשלותם הצפויה, לפרוש מכורח או מרצון למרחב מוצנע, מתבדל, ללא עדה, ללא עדים, אף כי בנדיר סגור הרמטית . מרחבו הסגפני של הנזיר, של הצדיק, של הנביא, של יושבת אוהלים, של רוקמת תחרה, של מי שמעורבת עד לבלי הכיל ושל מי שמסתלקת כי אינה יכולה להכיל עוד . לפרוש
|
|