|
|
עמוד:13
13 הקולנוע ומנגנון ההשמדה הנאצי עבר לשלב הבגרות שלו, מלווה בקביעתו המפורסמת של ז'אק ריווט ( Rivette ) : "אלה דברים שאליהם יש לגשת רק בחיל ורעדה" ( 2009 ] 1961 [ Rivette, ) . יותר מעשרים שנה מאוחר יותר פתחה אנט אינסדורף ( Insdorf ) את ספרה המכונן על קולנוע השואה בשאלות הטריוויאליות שעמן נדרשים הבמאי ומבקר הקולנוע להתמודד לנוכח ייצוג השואה : "בבואם לעסוק בשואה, קולנוענים ומבקרי קולנוע נתבעים להתמודד עם משימה בסיסית - מציאת שפה הולמת לכל מה שהוא אילם או לא ניתן לייצוג חזותי . כיצד נוליך מצלמה או עט על מנת לחדור לתוך ההיסטוריה וליצור אמנות, וזאת בניגוד לתיעוד מאורעות גרידא ? מהי האחריות הפורמלית והמוסרית המוטלת עלינו בבואנו להבין ולפרש את מורכבויות השואה על פי ייצוגיה הקולנועיים ? " ( Insdorf, [ 1983 ] 2003 : xv ) . אינסדורף שותפה לטענה שאסטרטגיות נרטיביות וז'אנרים מסוימים מצליחים יותר מאחרים להפגין יושרה אומנותית ומוסרית, אולם היא סבורה שטריוויאליזציה ובנאליזציה של השואה בעקבות שימוש בריאליזם ובתבניות דרמטיות עדיפות על פני היעלמותו של זיכרון השואה מהמודעות התרבותית ( שם ) . אילן אבישר ( Avisar ) טוען שסוגיית ייצוג השואה בקולנוע קשורה לסוגיית הזיכרון . לדבריו, קיים דמיון רב בין מנגנון הקולנוע למנגנון ההיזכרות האנושי : "בשניהם, אלמנטים מהמציאות נחרתים כתמונות חיות ; נרטיבים מכוננים צצים שוב ושוב וממוחזרים ; וחוויות עבר מתורגמות לדימויים דו-מימדיים עזים ולפעולות דרמטיות מרתקות [ . . . ] הן הקולנוע והן הזיכרון עוסקים במסגור העבר, עריכתו והמחשתו באמצעות תמונות ונרטיבים" ( 28 : 1997 Avisar, ) . בהקשר זה חשוב לציין שבעת הצפייה בסרט הופך הצופה למעין עד מ"דרגה שנייה" . הפיכת הצופה לעד כרוכה מטבעה במימד מוסרי : צפייה היא לא אקט פסיבי של ראייה . היא קשורה, בין השאר, למנגנונים של בדיון שיוצרים אצל הצופה תחושה של
|
|