|
|
עמוד:12
12 רונית שלו, רוני זמיר ואורית ברק במשפחת התלמיד שהלך לעולמו ובשאר התלמידים והוריהם בעת ההתדרדרות הרפואית לפני הפטירה ולאחר המוות . במסקנות מודגש הצורך לספק הכשרה רציפה לצוות החינוכי בתחום האבל והשכול, לצד בקשה שייכתבו נהלים ברורים המנחים כיצד לפעול בעת מוות של תלמיד . הקדמה אחד ממצבי החיים הקשים שאנו כמבוגרים מתמודדים עמם הוא מתן תמיכה לילדים אשר חוו אובדן . הצוות החינוכי הפוגש את הילדים בכל יום בבית הספר מתקשה לעיתים להתמודד עם המוות . מטבע הדברים המבוגרים שואפים להגן על הילדים ולמנוע מהם כאב רגשי, ועל כן הם נמנעים פעמים רבות מלשוחח על המוות ועל תחושות הילדים בעקבות האובדן ( Morgan and Roberts, 2010 ; Webb, 2005 ) . התמודדות זו מורכבת אף יותר באבל של ילדים עם צרכים מיוחדים, המכונה "יגון ללא הכרה" ( 2002 Doka, ) . ילדים אלו נתפסים כחסרי יכולת להתאבל, לחוות צער וכאב ולהבינם . לעיתים ההשתתפות בתהליך האבל נמנעת מהם בשל התנהלות חברתית ( 2012 Doka, 2002 ; Gault, ) , והסביבה יוצרת הפרדה, הדרה וריחוק במקום קירוב והכללה, ובכך התמיכה שהם זקוקים לה נמנעת מהם ( שלו, 2014 ) . לכן הילדים האבלים חשים מבוכה ובדידות . הם מודרים מהשיח המשפחתי, ואין להם הזדמנות להתאבל בגלוי ובשותפות עם משפחתם ( Hooyman and Kramer, 2006 ) . בעבר, במוסדות רבים הסתירו מילדים עם צרכים מיוחדים מקרים של מוות במשפחתם בטענה שהדבר עלול לערער אותם ( 2005 , . Dodd et al ) . לדעתנו, ילדים בעלי צרכים מיוחדים החווים אובדן זקוקים למבוגרים - הורים, מורים או יועצות - המיומנים באבחון מצבם כדי שיזהו את מצוקתם וילוו אותם בתהליך האבל .
|
|