|
|
עמוד:11
11 מבוא המכנה המשותף לכולם הוא ניתוח ביקורתי של ההקשר החברתי, זיהוי תהליכים וסיבות לקיומם של מצבי דיכוי, ניצול ושליטה וניתוח התפקיד של מנגנוני הכוח של התרבות המערבית והדרכים שבהן היא מעצבת את חיי היום-יום ומותירה את רישומה בתודעה ובעולם הרגשי . הניתוח הביקורתי של ההקשר החברתי ושל מנגנוני הכוח כרוך גם בהשתתפות אמפתית ואקטיבית בעיצוב דרכי מאבק והתנגדות לשורשי הסבל החברתי ( ברונר 2008 ; 2017 Deranty 2014 ; Rensmann ) . בעיני הורקהיימר, התיאוריה הביקורתית נועדה לממש את הייעוד הטמון באופיו התבוני של האדם, הבא לידי ביטוי בניתוח ובפעולה חברתית ופוליטית לשינוי מצבי דיכוי ( 1947 Horkheimer ) . לצד אלה, חוקרים ביקורתיים חולקים ביקורת על דרכי המחקר הפוזיטיביסטיות . הידע המדעי, המוסרי או האסתטי נתפס כביטוי לאינטרסים חברתיים, פוליטיים ותקשורתיים, וחשיפתם של אינטרסים אלו היא חיונית כדי לבסס ידע אמין שאינו כפוף להסדרים חברתיים לא-צודקים . פרקטיקה ביקורתית בדומה לדיון בתיאוריה ביקורתית, גם המושג פרקטיקה ביקורתית לא זכה להגדרה מוסכמת . עם זאת, ניתן להצביע על כמה מרכיבים תיאורטיים, ערכיים ומתודולוגיים המסייעים לתת תשובות מסוימות לשאלה מהי פרקטיקה ביקורתית . מבחינה תיאורטית, הפרקטיקה הביקורתית שואבת את השראתה מתיאוריות ביקורתיות . היא ספקנית ובוחנת את עצמה ואת הנחות היסוד שלה שוב ושוב . בהשראת אסכולת פרנקפורט, זו פרקטיקה פסימית אך סקרנית ולא-דוגמטית ( גור זאב 1995 ) . היא שמה דגש על ניתוח מבני של שורשיהן של בעיות חברתיות, כגון עוני, הדרה, גזענות, אלימות, פטריארכליות, אפליה וצורות אחרות של אי-שוויון ושל דיכוי ( 2009 Gray and Webb ) . היא מעוגנת
|
|