|
|
עמוד:12
21׀ ג'ו קוהיין שבחוויה האנושית . הם מתגלים כעולמות שלמים בפני עצמם . וכשהם מאפשרים לנו לחדור פנימה לעולמם, אנחנו יכולים להפנים מעט ממי שהם, וכשאנחנו עושים זאת, אנחנו צומחים מעט בעצמנו . אנחנו משיגים מעט אמפתיה, חוכמה או הבנה . המונית מגיעה סוף-סוף . נוהגת בה אישה מבוגרת למדי . אנחנו נכנסים, ואני מחליט להדגים לחברַי את מה שדיברתי עליו . ( כפי שתיווכחו בקרוב, יש לי חיבה מיוחדת לנהגי מוניות . ) אני שואל אותה על החיים בננטקט . היא עונה . אני שואל עוד משהו . היא עונה . היא מתחילה להרגיש בנוח, ובמהלך נסיעה של עשרים דקות היא מספרת לנו את סיפור חייה . היא נולדה למשפחה עשירה באפּר וֶסט סייד של מנהטן . כשהיתה קטנה, אנשי החברה הגבוהה שהוריה השתייכו אליה נהו אחרי איזו אופנה מופרעת שהיתה כרוכה בקשירת שוקיים של ילדים . זה נועד, כך היא הסבירה, לחסוך מאותם אנשי החברה הגבוהה את ההשפלה שבצורך להסתובב עם ילד שהשוקיים שלו אינן נאות מספיק . הוריה גרמו לה לנכות בגלל הטיפול הזה . היא התקשתה ללכת . מה הם עשו כשהבינו מה קרה ? אני שואל אותה . הם התייעצו עם אורתופד או עם פיזיותרפיסט ? הם ניסו לתקן את הנזק שעשו ולשקם את יכולת ההליכה של בתם ? הם בכלל התנצלו ? לא, עונה נהגת המונית . "אז מה הם עשו ? " "הם רשמו אותי לחוג בלט . " "אוי, אלוהים," אמרתי . "למה הם רשמו אותך לחוג בלט ? " "כי הם רצו ללמד אותי ליפול בדרך חיננית יותר," היא אומרת . חברַי הקוראים, אני נכד, בן ואח של מנהלי בתי לוויות אירים קתולים בבוסטון, מסצ'וסטס . הרקע המשפחתי שלי עיצב את השקפת העולם שלי, את חוש ההומור שלי, את כל הרגישויות שלי . אז תאמינו לי כשאני אומר לכם שבכל חיי לא שמעתי סיכום מושלם יותר של המצב האנושי ממה ששמעתי מפי אותה אישה זרה, בשעת הלילה המאוחרת ההיא, באותו אי יפה ודמוי בומרנג קטן, באוקיינוס האטלנטי .
|
|