|
|
עמוד:12
12 חולם ביידיש מענף לענף וחולם להיות ציפור ולעוף כמותה . העץ הזה והענפים שנשלחו אל אמירו היו יעד ואתגר בשבילי . זה היה מקום שניתן לחלום בו, גם בהשפעת הסרט טרזן שראיתי בקולנוע . טרזן היה דמות שכל ילד נכסף להיות באותם ימים, איש טבע חסון ושרירי, אוהב חיות, משוחרר וחופשי . חלמתי לעלות על העץ ולהפוך גם אני לאיש הג'ונגל שיכול לטפס, לקפוץ, להשתולל, לשאוג ולעוף הרחק לשמיים . בעצם, יכולתי לעשות זאת, לעמוד ביעד, ממש כמו היעדים שלימים הצבתי מולי כל חיי . שם, בחצר הבית אדום הלבֵנים, התחילו חלומותי הראשונים, שכמובן, אפילו עשירית מהם לא הגשמתי . אבל היה לי "אני מאמין", קיוויתי למצב צבירה שעשוי להגשים את הדברים . הייתי ילד חולמני, וזכיתי אפילו לכינוי הפולני המובהק "גַּאפָּה" ( Gapa ) — אדם מתבונן, בוהה . את הסובב אותי בחצר שהתגוררנו בה הייתי הופך לאין-ספור מקומות, אנשים ואביזרים אחרים . הינה, למשל, אותו עץ שכבר דיברתי עליו . אותו הפכתי לשדה המְראה, שממנו ממריאות הציפורים, ושממנו אוכל גם אני לנסוק ולהמריא . בארגזים הריקים שרוכזו בחצר הבית שלנו מצאתי מקומות מסתור, בארגזים האלה עבד הדמיון שעות נוספות, בארגזים יכולתי להיות כל שרציתי . הינה, אני חייל עטוי שיריון כבד, הינה, אני כבאי אש לוחם בלהבות, ימאי, מפליג לארצות רחוקות ואקזוטיות, או קריין רדיו המשדר מאחד הארגזים והילדים סובבים אותי ומאזינים . כל אותם דברים שלא היו אצלנו בבית אבל היו אצלנו בעיר, ולפתע הם מושגים באותה מעבדת חלום שהכול אפשרי בה . זה קרה בשלהי חודש יוני 1929 , בעיירה הקטנה שלי בילגוריי, עיירה שמשפחתי המורחבת, משפחת רפפורט, תקעה בה יתד זה כמה מאות שנים . הייתי בן יחיד בין כל נכדיו של סבא ברוך יוסף רפפורט, מנכבדי העיר . הוא נמנה עם מייסדי תלמוד התורה וחדרי הלימוד, וכן היה הגבאי הראשי של בית הכנסת המרכזי .
|
|