|
|
עמוד:11
| 11 אווא הניבט מחזונו של נשיא המדינה המנוח שמעון פרס . זה יהיה המזרח הפרוע, שבו שבטים אלימים ממשיכים את התכתשותם הנצחית, חמושים בנשק יום הדין . לקראת העתיד המורכב הזה ישראל מוכרחה להיערך . אלא שבפועל, אם לשים בצד את מאמץ המניעה העיקש, ואת מה שמספרים מקורות זרים על תוכנית הגרעין שלנו, ישראל עושה מעט . זאת אומרת, ישנה כנראה קבוצה קטנה של שותפי סוד המכונסת היכן שהוא בחדר סגור וחושבת על היום שאחרי . אפשר להניח שאף הכינה תוכנית מגירה סדורה ליום פקודה . אבל איכות חשיבתה של קבוצה זו מוגבלת על ידי מיעוט משתתפיה, והשפעת תוצריה מצומצמת בשל סודיות מסקנותיה : קשה עד בלתי אפשרי לתרגם המלצות חשאיות לשינוי מדיניות, בוודאי כאשר התחומים המושפעים הם רבים ומגוונים כל כך, החל מבניין הכוח של צה"ל וכלה בתוכניות המתאר העירוניות . גם אם בפינה קטנה של הממסד הישראלי נערכים כראוי לאתגר, הציבור הרחב, ועימו רוב מערכת הביטחון, אינם יודעים לקראת מה ישראל הולכת . בהיסוס, אולי כבר אפשר לקרוא לזה מחדל . זה בוודאי מסתמן כאפשרות של מחדל . הוא נובע משתי סיבות עיקריות . ראשית, מרכזיותה של "דוקטרינת מנחם בגין", שעל פיה ישראל לא תאפשר לאף יריב אזורי להתחמש בנשק גרעיני . זו תפיסה לא פורמלית, של מי שהיה ראש הממשלה . לאחר הפצצת הכור הגרעיני בעיראק פרסם בגין הודעה הקובעת כי ״אנחנו בשום תנאי לא נרשה לאויב לפתח נגד עמנו נשק להשמדה המונית . נגן על אזרחי ישראל, ומבעוד 2 באופן פרדוקסלי, מועד, בכל האמצעים העומדים לרשותנו״ . דווקא הצלחתה האדירה של דוקטרינה זו, שהוכיחה את עצמה מול עיראק ( בהפצצת הכור בשנת 1981 ) , מול סוריה ( בהפצצת הכור בשנת 2007 ) ומול איראן ( במאמצים מתמשכים מאז אמצע שנות התשעים ) — היא עצמה שורש הבעיה . הצלחות העבר נוטעות תקוות שווא שישראל תצליח במאמצי המנע שלה גם בעתיד . הדגש ( המוצדק ) על מניעה מקשה על הפניית קשב לאפשרות ( המפחידה ) שביום מן הימים מאמץ המניעה ייכשל . החשש מאבדן המונופול הגרעיני המיוחס לישראל מונע היערכות להתממשותו . על מצב
|
|