|
|
עמוד:9
יבורו ול בן 9 לחשוב שהסוגיה תזלוג לשיח הציבורי . בשנים האחרונות פגשתי אותם : בגינה ליד ביתי, במספרה, במסעדות, בתחנות דלק, במשרדי עורכי דין, במהלך טיסה טרנס-אטלנטית, בפארק ולצידי באקדמיה . בכל מקום, הם מהלכים בינינו, שבורי לב, מרוסקים ושקופים . מעטים מאוד הם המכירים בכאבם, הנותנים להם מקום . כבר בראשית הדרך, כאשר פרסמתי את כוונתי לראיין גברים שנעזבו על ידי בנות זוגן, מצאתי את עצמי מופתעת מכמות הגברים שנענו למודעות שהועברו בין מיילים וקבוצות שונות, וכללו תיאור קצר של הנושא . לא שלא הכרתי את החוויות הללו אבל הופתעתי מהצונאמי האדיר של גברים שביקשו לשוחח, לחלוק ולשתף . צונאמי שהאריך את תקופת המחקר שהקצבתי לעצמי בכמה שנים . הראיונות הסתיימו במילות הפרידה המקובלות במפגשים מסוג זה : "תודה, ואם אתה מעוניין בשיחה נוספת — אני כאן" . פעלתי על פי הפרוטוקול המקובל והמוכר ממפגשים עם מטען רגשי שכזה, ובמהרה גיליתי שחלק ניכר מהמרואיינים ביקשו לממש את ההצעה, ולהיפגש שוב . הופתעתי מכמות הגברים שיצרו עמי קשר לאחר מכן, בבקשה לחזור ולהתראיין . היה בכך אישור בעיניי לצורך שלהם בהכרה, להרגשה הפנימית העמוקה שסוף-סוף יש מי שמקשיב להם ומבטא את קולם . הפתיע אותי גם המשותף לגברים בעלי רקע שונה כל כך — רופאים, פרופסורים, עורכי דין, מעצבי שיער, קצינים בצבא, רבנים, שיפוצניקים . היו בהם יהודים, נוצרים ומוסלמים, בישראל ובמדינות שונות בעולם .
|
|