|
|
עמוד:14
,1973 הדרך למלחמה | 14 והיטיב ממנו להגדיר את מטרותיו . את הצמרת המדינית הישראלית, לעומת זאת, הגדיר קיסינג'ר באותה עת כבעלת יכולת נמוכה לנתח מצבים מורכבים ולהוביל למדיניות ארוכת טווח . "לישראל אין את סאדאת," סיכם . סרבנותם של גולדה מאיר ושרי מטבחה בשנת 1973 ורתיעתם מקידום כל יוזמת הידברות, נשענו על הלך הרוח בציבור הישראלי והושפעו מהבחירות שעמדו להיערך בישראל באוקטובר . אמרתו המוכרת של משה דיין, ש"טוב שארם א-שייח' ללא שלום מאשר שלום ללא שארם א-שייח'", התבססה על ( או שביססה את ) עמדתו של הציבור בישראל . ממצאי סקר דעת קהל שנערך בתחילת אותה שנה על ידי המכון למחקר חברתי שימושי והמכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית העלו ש- % 96 מהציבור לא היו מוכנים אז לוותר על נקודה אסטרטגית ואקזוטית זו בדרום חצי האי סיני גם בתמורה לשלום מלא . שנים ספורות מאוחר יותר הצטרפו רוב אזרחי ישראל אל ארבעת האחוזים האחרים, כדי לתמוך תמיכה רחבה בהסכם השלום בין ישראל ומצרים, הסכם שכלל כמובן נסיגה משארם א-שייח', כמו גם מכל סיני . דיין עצמו, שהיה שר הביטחון והדמות הדומיננטית בממשלת גולדה, שימש בתפקידו כשר החוץ בממשלת בגין הראשונה כדמות מרכזית בהנעתו ובגיבושו של הסכם זה . מי שהיה שותף פעיל למדיניות הסירוב של ישראל, שינה לאחר המלחמה את טעמו והוביל את מהלכי השלום בצד הישראלי — דבר שהוליד לימים תיאוריית קונספירציה של ממש, ולפיה דיין רצה במלחמה שתגבה מחיר מישראל, כדי להכשיר את לבבות הישראלים לנסיגה הנדרשת . עד כדי כך התקשתה הדעת לקבל את ליקוי המאורות המדיני, את המפלה הצבאית — ואת התפנית שבעקבותיהם . קונספירציה לא היתה . דיין לא רצה בקורבנות ישראלים, וגולדה מאיר ודאי שלא . אבל ישראל נאלצה לשלם מחיר תמורת ה"אסטרטגיה המשותפת" שמאיר התעקשה לרתום אליה את קיסינג'ר, ושתכליתה לדחות, לפחות עד לאחר הבחירות בישראל, את גישושי השלום המצריים . בתמורה לגרירת הרגליים האמריקנית, נדרשה ישראל שלא
|
|