|
|
עמוד:11
ובלי עקרונות ברורים . במוח צלול בלבד , כיאה לעם הספר . כעת , כמו במונולוג מתיש של זאטוט המנסה לשכנע את הוריו ללכת לישון מאוחר , אין חשיבות ל ' עוצמת היד ' או לטיעונים , אלא דווקא ליצירתיות ולשכנוע הפנימי שבו הם משווקים . משעה שירד הפורמליזם ואת מקומו תפסו ערכים עמומים , השיח המשפטי כבר אינו מבוסס על עקביות , גבולות גזרה או הגיון כולל . מעתה אין עיגון ואין סמכות . זה לא באמת חשוב ומשנה מה אומר החוק , המחוקק , הציבור או פסיקת בית המשפט העליון . כל הדרכים מובילות לכיוון ידוע מראש . בפוקר חוקתי לעולם יהיה מנצח אחד — המחנה הנאור . ••• לא נפריז אם נציין כי מסע הכיבושים של הפרשנות התכליתית , יחד עם מהפכים מושגיים נוספים שטשטשו את המסגרת המשפטית הנושנה , הצנועה והפורמליסטית , הובילו לשינוי מעשי במאפייניה של הדמוקרטיה הישראלית . ישראל כיום איננה מדינה שיש לה בית משפט , אלא בית משפט שיש לו מדינה . מערכת המשפט ולא ממשלת ישראל היא שמנהלת בפועל את המדיניות הלאומית בנושאי הגירה , ביטחון , דת ומדינה , לחימה בטרור ועניינים נוספים . התאוריה החוקתית בת זמננו מקבעת את יסוד הסמכות לכונן סדר חברתי מחוץ להישג ידיו של הציבור . היפוך התפקידים בין הרשויות בולט ומעורר מחשבה — בהרבה מובנים הפך בית המשפט העליון לממשלה אלטרנטיבית . גוף שפועל , מבצע ומתווה מדיניות ללא מיצרים וכמעט ללא הגבלות . מהצד השני , הממשלה והרשות המבצעת הפכו למעין גוף מייעץ והצהרתי אשר מתמקד בדיונים , בטקסים , ובעיקר בניתוחים מלומדים בניסיון לצפות את עמדת בג " ץ בנושא זה או אחר . בדוגמה כמעט דתית שהולכת וקונה אחיזה בחוגים רבים , המחוקק אולי נבחר באופן רשמי בבחירות דמוקרטיות ומתיימר להגשים את רצון העם , אולם בפועל הוא כפוף לחוקים ועקרונות הקדמה | 11
|
|