|
|
עמוד:11
מבוא ו נמרוד טל, אייל נווה וצפריר גולדברג | 11 ( 2013 , . Davis et al ) . אפשר לציין בהכללה מסוימת כי היחס אל העבר לא דעך, אך האמצעים לטיפוחו, לשימורו ולקיום רפלקציה ביקורתית כלפיו התגוונו ופרצו מסגרות מקובלות ושגרתיות . יתרה מכך, נראה שבמקומות רבים בעולם, ובתוך כך גם בישראל, היחס כלפי ההיסטוריה נע על מנעד שבקצהו האחד התייחסות כמעט מקודשת ומלאת יראת כבוד לעבר, הנתפס כמקור הקיום שממנו נגזר ההווה ונחזה העתיד, ובקצה המנוגד לו - התייחסות מפרקת הקוראת לשחרור משבי העבר ולמחיקתו המוחלטת, בבחינת "מי צריך היסטוריה" כדי לחיות בהווה ולהתקדם בעתיד . בין שתי גישות קיצוניות אלה מתקיימת קשת רחבה המכירה בצורך בהבנת העבר לא על מנת להיות שבויים בו ומנגד לא לזרוק אותו או להתעלם ממנו כליל . גורמים שונים בחברה הישראלית מצהירים בריש גלי על הצורך להבין את עברה כדי לחזק את ההווה שלה ולהבטיח את עתידה ; ולכן יש צורך לבדוק את זירות החינוך ההיסטורי השונות ואת הזיקות הנוצרות ביניהן בעידן הנוכחי . העוסקים בחינוך ההיסטורי מבצעים רפלקציה ביקורתית כלפי אירועי העבר ואף כלפי דרכי הוראתו - התבוננות שאמורה, למרות הביקורת ( ואולי בגללה ) , לקיים דיאלוג רציני ובעל משמעות עם העבר באמצעות הבניית נרטיב היסטורי המעשיר את עולמנו כבני אדם בהווה . כך אנו משתחררים משבי העבר ובו בזמן מתייחסים אליו כאל חלק מאיתנו . דוגמה בולטת למהלך כזה ניתן למצוא באחת הזירות המרכזיות של החינוך ההיסטורי - כיתת הלימוד . החל מהעשורים האחרונים של סוף המאה הקודמת ניכר שינוי הדרגתי במטרות ובדגשים של הוראת ההיסטוריה במערב . אף על פי שהקצב, הדגשים והמושגים שבהם השתמשו מובילי השינוי בבריטניה, ארצות הברית, קנדה או הולנד מעט שונים אלו מאלו, ניכר מכנה משותף עמוק ביניהם והוא הרצון "להכניס את ההיסטוריון לכיתה" . חלוצים בתחום היו חברי פרויקט ההיסטוריה של בתי הספר התיכוניים הבריטים, המכונה כיום Concepts of History and Teaching Approaches ( CHATA ) . מדובר בקבוצה של מורי היסטוריה, מורי מורים וחוקרי חינוך
|
|