|
|
עמוד:30
גיליון ,94 סיון תשפ"ג, יוני 2023 30 ב - 30 בספטמבר ,1973 חזרתי ל"בבל" . . . מהבנת המצב להפתעת המציאות עוד עשרה ימי מילואים מעבר למכסה השנתית של שלושים יום . . . וכך נחתם בפנקס המילואים שלי שהשתחררתי מהמילואים בתאריך 30 בספטמבר והתגייסתי למילואים באותו יום . השאלה הנשאלת אם כך היא : האם ידעתי שמלחמת יום הכיפורים עתידה לפרוץ ? מצד אחד, בהחלט חשתי שאנחנו על סף משהו גדול ומאיים . מצד שני, לא ידעתי מתי . ההנחה שלי ( ושל רבים מחבריי ) הייתה, ש"תחריר 14" הוא שם כיסוי לאירוע החריג הזה . ואז, הגיע אחד באוקטובר, יום תחילת התרגיל – ולא אירע דבר . אדרבה : התנהלה תעבורה דלילה האופיינית לתרגיל מִפקדות . הגיע שניים באוקטובר – וכלום לא קרה . הגיע שלושה בחודש – וכלום לא קרה . . . אמרתי לעצמי : מי יודע מתי זה יקרה ? אולי בעוד שבוע ? אולי בעוד שבועיים ? הבנתי שאני צפוי לבלות תקופה ממושכת בהמתנה זאת . אבל בינתיים – יום הכיפורים הולך ומתקרב, ואני הייתי באותה עת תלמיד ישיבה, שבה תפילות יום הכיפורים הן שיא דתי וחווייתי ראשון במעלה . באתי למנשה כהן ואמרתי לו, "שמע, אתה יודע שחזרתי למילואים מרצוני, מבחינתי, לתקופה בלתי - מוגבלת . תן לי לצאת לישיבה ליום הכיפורים ומייד אחר כך, ביום ראשון, אני חוזר לבסיס" . וכך קרה ! ביום חמישי, ארבעה באוקטובר, הגעתי חזרה לישיבה בירושלים . אחרי תפילת ליל הצום, שוחחתי עם כמה מחבריי ( שאף הם היו במערך המילואים, לאחר שירות צבאי מלא ) ושיתפתי אותם בחששותיי להתפתחויות חמורות . אבל, עם כל החששות הללו, לא היה לי שמץ של מושג על עיתוי פרוץ מעשי האיבה, וכך מצאתי את עצמי בישיבה עת הופעלו הסירנות בכל הארץ בשעה 00 : 14 בצוהריים של יום הכיפורים . תפילת המוסף הסתיימה והייתה הפסקה של כשעה - שעתיים עד לתפילת המנחה והנעילה . ידעתי שעד שירדתי מ"בבל" לא גויסו כוחות המילואים והבנתי שכל רגע קריטי . החלטתי לפנות לראש הישיבה ולומר לו שעליו לפנות לכל תלמידי הישיבה המילואימניקים ולהורות להם להגיע מייד ליחידותיהם . אמרו לי שאי - אפשר : הוא נח בחדרו . עמדתי על כך שיתנו לי לדבר איתו, והאחראי התיר לי להיכנס לחדר האפלולי שם נח ראש הישיבה על מיטתו . אמרתי לו, "אני מן המערכה באתי והמצב הוא חמור מאין - כמותו . הודע נא לכל תלמידיך שאנחנו במצב של פיקוח נפש קולקטיבי ולמרות יום הצום עליהם לעזוב מייד את הישיבה ולהצטרף ליחידות המילואים שלהם" . ראש הישיבה היסס, התלבט ולבסוף אמר, "שמע נא . עוד כמה שעות והצום ממילא נגמר . כמובן שאם תגיע פקודת גיוס למישהו מהתלמידים, עליו להתייצב מייד למרות יום הצום . אבל שאני ( ראש הישיבה ) אוציא הנחיה גורפת לחלל את הצום, על בסיס המידע שאתה, עם כל הכבוד לך כולך סגן במילואים, מביא לי מהפרספקטיבה האישית שלך ? לא אעשה זאת" . הבנתי ש"אין עם מי לדבר" . ידע תורני לחוד ועוז נפש לחוד . ירדתי לרחוב וראיתי שתנועת הרכבים במיוחד משכו את תשומת ליבי כמה רשתות אשר פעלו בתחום תדרים החורג לגמרי מהתחום של מכשירי קשר צבאיים תקניים על ידי תנועת דיוויזיה 23 הושלם עיקר תגבור חזית התעלה כולה – בדיוויזיות שהיו אמורות להגיע אליה בחירום ! שברשת עברו דיווחים כגון : " 15 משאיות מקהיר לכיוון איסמעיליה", "עשרים משאיות מקהיר לכיוון איסמעיליה" ו"ארבעים משאיות מקהיר לכיוון איסמעיליה" ברחובות ירושלים התחילה להתגבר . תפסתי טרמפ על אופנוע שבו נהג בחור עם כיפה, הגעתי לבית הוריי בירושלים, החלפתי מבגדי הלבן למדי צבא והכנסתי לתרמיל גדול את כל הדרוש להמשך המילואים . צלצלתי למפקדה, דיברתי עם יוסי זעירא והוא הנחה אותי להגיע למפקדה ומשם תימצא הדרך להוריד אותי חזרה ל"בבל", מקום שבו נמצאים כבר נעם שפירא, ראש מדור מצרים, וכמה קב"רים נוספים . הגעתי למפקדה . יצאתי עם קבוצת קצינים וחיילים לנמל התעופה בן - גוריון . המתנו כל הלילה בטרמינל, כי כל צי המטוסים של "ארקיע" הוריד חטיבת צנחנים להגן על שארם . בבוקר טסנו לרפידים . משם, בצוהרי יום ראשון שבעה באוקטובר, הגעתי חזרה ל"בבל" . כל חיילי וחיילות הבסיס שלא היו במשמרת עבודה – ישבו בתוך הבונקר על המדרגות ובכוכים שבפאתי המבנה, מפחד ההפצצות המצריות . חולקו מנות קרב, חיילים פתחו קופסאות סרדינים ואכלו באצבעות נוטפות שמן כי לא היו צלחות או סכו"ם . המלחמה התחילה, והתברר שאולי מודיעינית חשנו שהיא מגיעה, אך תכנונית ולוגיסטית לא הייתה לכך היערכות מוקדמת ראויה . אבל עניין זה וכן המשך חוויותיי עד לשחרורי ממילואים בפברואר 1974 – הם כבר לסיפור אחר . אל"ם חיים ארז, מח"ט 421 באוגדה 143 ואל"ם מנחם דיגלי, ראש מחלקת איסוף באמ"ן, שני מימין ( באדיבות ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון . צילום : רון אילן ) חוויותיו של קב"ר מילואים בבסיס "בבל"
|
|