|
|
עמוד:14
ג׳ורדן ב . פיטרסון | 14 עם הקטמין, התחלתי לסבול מתסמונת גמילה קשה מהתרופה המבוססת בנזודיאזפינים . זו הייתה חרדה גדולה מכל חרדה שחוויתי אי-פעם . זו הייתה חוויה שלא יכולתי לשאת, היא גרמה לי חוסר שקט ותזוזה מתמדת ( תופעה ששמה הרשמי הוא אקאתיזיה ) מלווה בהצפה של מחשבות אובדניות והרס עצמי והעדר מוחלט של שמחה . חבר משפחה, רופא במקצועו, האיר את עיניי בעניין הסכנה בהפסקה פתאומית של נטילת הבנזודיאזפינים ובגמילה פתאומית, ועל כן התחלתי ליטול את התרופה שוב, במינון קטן יותר, אבל לא כל התסמינים נעלמו . כדי להתמודד, נטלתי גם כדורים נגד דיכאון שסייעו לי מאוד בעבר . ואולם כעת הכדורים רק תרמו לתשישות שהוסיפה לי ארבע שעות שינה ביום — קושי נוסף לאור העובדה שהיה עליי להיות לצד אשתי בתקופת הניתוח — והכפילו ואף שילשו את התיאבון שלי . אחרי שלושה חודשים של חרדה נוראית, אינסומניה קיצונית, אקאתיזיה אכזרית ומורטת עצבים בכפיות התזזיתית שלה, ועם תיאבון מוגבר — נסעתי למרפאה באמריקה שהתיימרה להתמחות בגמילה בבנזודיאזפינים . למרות הכוונות הטובות של הפסיכיאטרים הרבים והטובים שם, המרפאה הצליחה להקטין אך במעט את מינון הבנזודיאזפינים, והמסגרת הטיפולית שהייתה שם לא יכלה לטפל בתופעות השליליות שכבר סבלתי מהן . ולמרות זאת, שהיתי במרפאה מאמצע אוגוסט, ימים ספורים אחרי שתמי התאוששה מהסיבוכים שלאחר הניתוח שלה, ועד סוף נובמבר . כשחזרתי הביתה לטורונטו — הרע ביותר עוד היה לפניי . בינתיים האקאתיזיה החמירה כל כך, שלא יכולתי לשבת או לנוח אפילו לרגע אחד בלי לחוש מצוקה קשה . בדצמבר אושפזתי בבית חולים מקומי, ומרגע זה ועד שהתעוררתי במוסקבה — אין לי שום זיכרון . כפי שגיליתי מאוחר יותר, מיקלה ואנדרה העבירו אותי מבית החולים בטורונטו בתחילת ינואר 2020 , משום שחשבו שהטיפול מזיק לי יותר מאשר מועיל ( אני תומך בדעה הזו לגמרי, אחרי ששמעתי את הנתונים ) . כשהכרתי חזרה אליי, ברוסיה, גיליתי שמצבי הסתבך קצת יותר ; סבלתי מדלקת ריאות שנדבקתי בה בבית החולים בטורונטו . המחלה לא התגלתה ולא טופלה עד שהגעתי למחלקה לטיפול נמרץ ברוסיה . ואולם, מטרת הגעתי למרפאה ברוסיה הייתה לאפשר גמילה מבנזודיאזפינים
|
|