|
|
עמוד:12
12 מנחם פרי מסוגל להעריך את ההעזה והחדשנות שבשירהּשל ציליה ברוסית ( שאותו 'שיפר' לדעתו בעברית ) , וּודאי שלא היה יכול להעלות בדעתו שהנערה שהוא מדבר איתה ברוסית, ועברית אינה יודעת, ואף היידיש שבפיה לוקה-בחסר, לא תיבלע כאשה אלמונית באמריקה, אלא תהפוך ברבות השנים בניו-יורק למשוררת מוערכת, פורצת-דרך, דווקא ביידיש . הוא הימר על כך שציליה לא תקרא את "אצל" לעולם, ולא ייוודע לה הפלגיאט . אבל חמש שנים ראשונות בניו-יורק, שבהן גם ילדה שתי בנות בנוסף לבן שנולד ברוסיה, הפכו את ציליה למשוררת ביידיש, הרבה בזכות חוג החברים הבונדיסטים של שמעיה בעלה, אנשי הפדרציה היהודית הסוציאליסטית, שבמחיצתם השתפרה היידיש שלה - שפה ששמעה בעיקר בילדותה המוקדמת, עד גיל שש, כל עוד היה אביה בחיים . באמצעות שמעיה, שהיה יושב עם סופרי יידיש בבתי- קפה בלוֹאֶר-אִיסט-סַייד של מנהטן, התוודעה ציליה לקוֹליה טֶפֶּר, מתרגם ליידיש ( צ'כוב, איבסן, גיאורג ברנדֶס ) , ובעיקר מסאי ( פירסם פיליטונים ב'פרייער אַרבייטער שטימע', שעליהם חתם ד'אַבּרוּצי ) . כמעט שנתיים אחרי מותו של גנסין בוורשה ( במארס 1913 ) הקריאה ציליה לטֶפֶּר את שירה הרוסי על גנסין, "אם יבוא לעירי", ושמעה מפיו לראשונה על מותו של אהובהּ . כדי לקרב אותה ליידיש תירגם טפר ליידיש סיפור שכתבה ברוסית והביא לפרסומו במארס 1916 ביומון היידישאי הניו-יורקי 'וואַרהייט', ודרך בעלה, ובעיקר דרך טפר, התקרבה ציליה לחבורת היוצרים המודרניסטית ביידיש "די יונגע" ( "הצעירים" ) , בפרט לזישָׁה לנדוי ולדוד איגנטוב ( "הצעירים" הכריזו על שחרור ספרות יידיש מאידיאולוגיה לאומית וסוציאלית, וציליה, אשת הפעיל הבונדיסט, לא תכתוב לעולם שום שיר פוליטי-חברתי ) . בהמשך, ב- 1919 , תיווצר קרבה ספרותית מיוחדת בינה לבין
|
|