|
|
עמוד:11
11 ציליה לוין, גנסין, ציליה דראפקין את "אצל" היא תקרא בתרגום ליידיש ( 'אפרים מרגולית', בתרגום י . מייזיל ) רק ב- 1952 , שלושים-ותשע שנה לאחר מותו של גנסין, ארבע שנים לפני מותה-שלה . אז יתגלה לה גודל השערורייה, והיא לא תסלח לגנסין על סילוף דמותה . כש"אצל" ראה אור במאסף 'נתיבות' בעריכת לחובר ביולי 1913 - כבר אחרי מותו של המחבר - לא העלה איש בדעתו שלא גנסין כתב את השיר . "החרוזים שותתי-הדם" הללו ( כניסוחו של זלמן שניאור ב- 1914 ) לא רק הזינו את האגדה שגנסין כתב שיר אחד מַפעים בקצה קריירה משוררית של שירים טרוֹם-ביאליקאיים מביכים, השיר גם זכה לאורך עשרות שנים להערצת כמה דורות של משוררים וחובבי- שירה, אשר היו מדקלמים אותו בהתרגשות, משוכנעים שהוא ממבשרי המודרניזם בשירה העברית, שהקדים את שירי אברהם בן-יצחק ודוד פוגל . בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת חזרו והדפיסו את השיר כשיר של גנסין ( פעמיים ב'דבר', וכן ב'משמר' וב'לאחדות העבודה' ) . במשך שנים הוא היה 'להיט' בהקראתה האקספרסיבית המיוחדת של חנה רובינא ( הקלטה מאוחרת של ביצועה הועלתה לאחרונה ליוּטיוּב ) . בשנים ההן היו לגנסין בארץ כמה אלפי מעריצים, ודומה ש"והיה כי ישוב מנודו", שרבים ידעו אותו בעל-פה, עוד היה פופולרי מן הטקסט הקשה של "אצל" . בפברואר 1912 , שלושה חודשים לפני שהסתיימה כתיבת "אצל", היגרה ציליה מרוסיה לניו-יורק עם בנה בן השנתיים כדי להצטרף לבעלה הבונדיסט שמעיה, שחיכה לה שם ( הוא נאלץ לברוח ממשטרת הצאר לאמריקה בסוף 1910 , בגין פעילותו הפוליטית ) . זה קרה אחרי שבגדה בו עם גנסין בסוף 1911 ( להלן ) . וגנסין אומנם כינה אותה עוד ב- 1907 , בליצנות-מה, "משוררת" באוזני חברו אַיירוֹב, הספרן בספרייה הרוסית בבּוֹבּרוּיסק, אך אין ספק שלא היה
|
|