מבוא

עמוד:9

] 9 [ מבוא "מרכז הרגש" כפי שמקובל להבין אותו במאות השנים האחרונות . כל דרכי ההבעה של הימים ההם שונות מאוד מאלה המשמשות אדם עכשווי . ובכל זאת השיר ממשיך לדבר אלינו . הקוראים של היום פוגשים בו אדם אחר בן עידן אחר, ומתוך כך הם פוגשים בתוך תוכם שכבה קדמונית של דיבור ומחשבה, ובין שתי השכבות נפתח דיאלוג אשר חוצה עידנים . גם אם מכוח התפתחותה של הלשון יתגלעו בקריאה העכשווית הזאת שגיאות, עיקר הכוח השירי חזק מהן ופטור ממחולליו ההיסטוריים . אבל דווקא שתי הדוגמאות האלה גם מלמדות על הכתמים העיוורים של הקריאה העכשווית — של ימינו וגם של הקריאות העכשוויות שלפני דורות . הקוראים הרואים רק את זמנם ושופטים את היצירה הנקראת רק מתוך מושגיהם ועולמם, לא זו בלבד שהם עלולים לטעות בפירושם של מילים ושל ביטויים, של סמלים חזותיים וצליליים, אלא שהם יחמיצו את עיקר המשמעות של הקריאה ושל כל פגישה עם יצירה אנושית — הם לא יראו כלל את האחר הבא אליהם מזמן אחר ולא יקשיבו כלל לממדי האחֵרוּת הגלומים בתוכם עצמם . אי-לימודם של המילים והסמלים של הדורות האחרים הוא בבחינת קריאת בוז לעצם קיומה של הלשון, בכל ממדי התרבות, כלומר לשונות התרבות והאמנות — כבוּז המופנה כלפי אימותינו ואבותינו . העכשיו עבור המסתפק בעכשיו הוא מרכז העולם, מקום צר ושטוח שאינו יודע דבר חיוני על אודות קיומו ברצף ההולכה האדיר של הרוח . שמחת עניים אינה עתיקה כ"אֲנִי הָאִישׁ" או "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר", והמרחק שנפער בינינו היום ובין החודשים שלפני זמן היכתבה ואחריו אינו יוצר טעויות לקסיקליות של ממש, אבל סגנונה היחיד במינו, הנִפְלֶה, גם בכלל יצירותיו האחרות של אלתרמן, בצורות השיר שלה ולא מעט מבין סמלי היסוד שבה — יתפרשו אחרת לגמרי ממסקנות הקריאה בה של דן מירון, על רקע היצירות שקרא אלתרמן בימים ההם . ההקשר החי, הגדוש קשרים אישיים, תחרות על בכורה, השפעה עזה של יצירות מסוימות — טבעו בספר חותם שלא נמחה ממנו . יתר על כן, דווקא על רקע המופתים וההשפעות שפעלו על המשורר בכתיבת שמחת עניים מזדהר כוחה של היוזמה הרוחנית שלו ביתר שאת . האומץ הרוחני בעמדתו האתית והפוליטית כפי שהיא מגולמת בשירי הספר הזה מתגלה במלוא עוצמתו דווקא מתוך סילוק הערפל שטשטש את ההבנה המדייקת על אודות הקשרה של כתיבתו . המשפט האחרון הזה מעלה עוד סוגיה, מהותית לא פחות, בדיון בישראל על אודות היצירה הזאת : החישוף המפורט, האינטימי והשואף בכל מאודו לדיוק בתיאור ההיסטורי של זמנו, גם מלמד מה אי אפשר לומר על היצירה

לעמוד קודם  |  לעמוד הבא