|
|
עמוד:ט
מערכת החינוך הישראלית כמעט שאינה מפגישה בין בעלי לקויות לבין תלמידים ' רגילים ' . בגן ובכיתות היסוד זה קורה יותר , אך ככל שחולפות השנים ובני המחזור מגיעים לשלב בית הספר התיכון , מאבדים תלמידי החינוך המיוחד את מקומם בתוך המסגרת . מדוע ? אולי מחשש שיפגעו באחוזי הזכאות לבגרות ? אולי כי ההכלה דורשת מאמץ ? אולי זו בעיה של היערכות לוגיסטית , אולי בעיה של הנגשה . . . . ואולי זה מפני שמתייחסים אליהם כ ' פרויקט ', כזוללי אנרגיה בית ספרית . חכמי התלמוד , במסכת נדרים , מספרים את כל הסיפור על רגל אחת : " ארבעה חשובין כמת : עני , ומצורע , וסומא , ומי שאין לו בנים . . . וסומא — דכתיב : " במחשכים הושיבני כמתי עולם " ) תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ס " ד עמוד ב ' ( . אני מבקש להתייחס אל הסומא כמייצג אנשים עם מוגבלויות לסוגיהן . הגדרתו של הסומא כמת עלולה להתפרש בכמה אופנים שונים : ראשית , יתכן שחז " ל בקשו לתאר את חומרת הלקות . יתכן שרצו לעורר את רחמיהם של אחרים . אולם הסברים אלה מחייבים אותנו להצביע — מה מייחד את הלוקים בבעיות הללו , הנחשבים כמתים , על פני לקויות אחרות ? מה הייתה הסיבה שהובילה את חז " ל לקבוע שהללו חשובים כמת ? נראה שמה שמשותף לעני , למצורע , לעיוור ולחשוך הילדים הוא ההדרה מן החברה . כל אלו הם בנים שהחברה מתבוננת עליהם בעין עקומה , שמקומם בחברת הרבים לא מובטח . הם תמיד צריכים להתנצל , לבקש , לקוות . כך הופכים חייהם ללא חיים , לבקש ולהתחנן על זכויות בסיסיות שווה להמתת המהות שבחיים — הזכות להיות אדם שווה . במקרים רבים , ילדי החינוך המיוחד אינם חלק מ " הבית . " באים אליהם בימי חג ומועד כדי " לשמח אותם " ; פוגשים בהם במסגרת שעת מחויבות אישית ; אולי אפילו " מביאים " ילד אחד או שניים דברי הקדמה ט
|
|