|
|
עמוד:ח
הביולוגיים , אני חולם — ולא פעם אחת — על אברומי . * * * אברומי לא היה פרויקט חינוכי . לא ראינו בשהותו בישיבה מעשה חסד , לא ריחמנו עליו מעולם , לא חשנו צורך לסייע להוריו . אברומי למד בישיבה כי כך צריך להיות . פשוט , אין שום סיבה שבעולם שכל חברי קהילת הבוגרים לא ילמדו יחד באותה כיתה . גבוהים ונמוכים , בהירים וכהים , אוהבי מקצועות הומניים ומקצועות ראליים , כאלה המתמחים בחכמת הלב ואחרים שכוחם בחכמת ידיים , ועוד שורה ארוכה של לומדים הנמצאים על רצפים שונים של תקשורת בין אישית . אף אחד מהם לא אמור להישאר מאחור , להיות מודר מחברת בני גילו . ובעיקר , אין אחד שאין לו מה לתרום לחברה , שאין מה ללמוד ממנו . קל וחומר כשמדובר באברומי . איני מוכן לראות בילדים עם צרכים מיוחדים כר למעשה חסד של האחר . אינני מוכן לראות בהם שמרי יין המתסיסים ומעוררים את הצדדים הטובים בנו ו ' מכריחים ' אותנו להיות טובים . המבחן האמיתי אינו בארגון חסד המשלב בין ילדים שונים בקייטנת חופש או במפגש קבוע של שעה או שעתיים אחר הצהריים . גם זה מעשה חשוב , כמובן , אך רק בתנאי שמדובר בצעד ראשון . האתגר הגדול הוא חיים משותפים , חיים ביחד . כשאתה מבין שכל נברא — הוא יצור אלוהי , אתה מבין שאין דבר העומד בפני השילוב . אתה מבין שהקושי אינו אמיתי אלא תרבותי . המפסיד המרכזי מיצירתה של קהילה חסרה , אתה אתה מבין ש שאינה מאפשרת לכל סוגי בני האדם לחיות בתוכה כשווים . כולנו נושאים בתוכנו לקות . אין אדם שלם . יש אנשים שנכותם נסתרת מעין ויש כאלו שנכותם גלויה . איש מאתנו לא שלם . את הלקויות שלי אין רואים . הן נסתרות עמוק . יש לי מגוון של כלים לכסות עליהן . את הלקות של בני , רואים גם רואים . הוא גלוי לעין כל . הוא לא מסתיר את חסרונותיו . הוא מבקש שתתבוננו גם ביתרונותיו . ביום בו תקרא לי אבאח
|
|