|
|
עמוד:ט
בתחילת הסרטון הוא מדבר על התקינות הפוליטית ועל השפעתה השלילית על האקדמיה ועל שוק העבודה . אחר כך הוא מגיע להצעת החוק ומפרק לרכיבים את מטרותיה ואת המונחים שהיא משתמשת בהם . קשה להגדיר מהו פשע שנאה או ביטוי שנאה , אומר פיטרסון , ויש לכך חשיבות מכיוון שמניע של שנאה מוסיף חומרה לעברה , ולכן גם לעונש . " כעס , למשל , יכול להישמע כמו שנאה ", מסביר פיטרסון , אבל לא תמיד הוא שנאה . וגם אם כן — הדיבור חיוני כדי לארגן את מחשבותיך ולהגיע לחקר האמת . אם אתה מפחד לבטא את מחשבותיך , ואם אין דרך בדוקה לדעת אם דעה כלשהי נובעת משנאה אם לאו — אחת התוצאות האפשריות היא שתיקה מתוך פחד , שמא תיענש — ובחומרה — על ביטוי דעותיך ומחשבותיך . לשתיקה כזו יש מחיר , מבהיר פיטרסון , והיא גם אינה יעילה . שהרי אם תשתיק מישהו לא תוכל לשנות את דעתו . הדרך היחידה לשכנע היא לשמוע את דעתו של הזולת , גם אם אתה חולק עליה וגם אם היא לא נעימה לך . הצעת החוק קובעת כי " יש לתת לאדם הזדמנות שווה להשיג את החיים שאליהם הוא שואף ולספק את צרכיו " . פיטרסון טוען שזו שפה מבולגנת . האם " שאיפות " ו " צרכים " הם ערכים ברורים , והאם חובתה של החברה לספק אותם מעבר למתן שוויון הזדמנויות ? האם שאיפותיו וצרכיו של האחד נעלים על שאיפות וצרכים של האחר ? האם ועדה יכולה להחליט על סדר עדיפויות כזה ולכפות אותו על הכלל ? במשטר הקומוניסטי נעשה ניסיון לכפייה כזו , מזכיר פיטרסון , והתוצאות היו הרות אסון . הביקורת הזו הייתה מן הסתם עוברת בשלום , אלא שפיטרסון לא הסתפק בה והסתער במלוא הקיטור על סעיפי החוק , המתמקדים בגביע הקדוש של כוחות הקדמה בתרבות המערבית של המילניום הנוכחי : זהות מינית . מועצת זכויות האדם של קנדה קיבלה את יסודות תיאוריית המגדר , שעל פיה המין הביולוגי הוא משני לתחושת הפרט בנוגע לזהותו המינית . תחושה זו משמעותית יותר מהיותו זכר או נקבה . רק לאדם הפרטי יש זכות לקבוע לאיזה משני הקדמה ט
|
|