|
|
עמוד:10
חיים דעואל לוסקי 10 תחילתה של הדקונסטרוקציה לפילוסופיה המבקשת את האמת של המציאות מצויה בניסיון לחשוב מחדש את העֶרכּוֹת, את המכשירים שהמטאפיזיקה העמידה עבור המחשבה לחשוב באמצעותם ; בנייה והכרה של מערכי כלים אונטו – היסטוריים אחרים, רעועים ודחויים, שיאפשרו להגות שתבוא לאחר המודרניות לדעת כיצד לנהוג, מה עליה לעשות, כיצד ניתן בכלל לחשוב אחרת את / על הישות ? המחשבה על הישות ועל מה שהישות אומרת עכשיו אינה מופיעה במקרה, היא אינה נצפית כנוכחות סתמית או שרירותית במקום שבו חושבים אותה, כאן ועכשיו בעברית ולא בגרמנית, צרפתית או אנגלית . מחשבת הישות המתנהלת כאן בעברית מתהווה כהרגל מחודש הפועל דרך ההכרה של עמידה בדרך חסומה זמן רב, של הפרעה ממושכת ונשגבת, חבוטה וחסרת גבולות, שאינה מובנת מאליה עבור הלשונות שבהן התנהלה המחשבה עד כה . דרך עברית זו היא גם צורה, אי – אפשרות המצויה עתה לחשוב דרך הפוליטי, דרך המקום שבו שוּכנה המחשבה העברית, היסטוריוּת מסוימת ביותר שממנה צומחת היכולת לחשוב בעברית, בהכרח מתוך יחס אל / עם המפעל הציוני, נחישות בעלת ממד ביקורתי – חתרני, המהווה חלק מהבנת המיקום המחודש של המחשבה כחלק ממפעל התנועות הלאומיות המודרניות ) כמו בצרפת, בגרמניה או באיטליה, שגם בהן ההכרעה על השפה האחידה הנכפית מלמעלה היוותה שלב חשוב בגיבוש ההוויה הפוליטית – לאומית ( . המרחב הפוליטי הנוכחי, ומיקומו הטרגי – אירוני בין שואה לתקומה לכאורה, יצרו חלל שבו נפתח הסיגור ) closure ( לארגון מחדש של גילויי ההקשבה, במִפתח הטיית האוזן לקולות סמויים הנשמעים מתוך כתבים ויצירות מחד גיסא ומההיסטוריה עצמה מאידך גיסא, שׁ�מָע המאפשר רציפויות אחרות, תחושות ורגשות של גנאלוגיות העוקפות את המאמץ המודרני לייצר אחידות בדרכי הידיעה, המבט וההצגה . באמצע הזה נוצר ממד מטאפיזי אונטולוגי המתקשה למצוא לעצמו את מילות המפתח בשפות המערב, שיח המסרב להיות בהיר ומובן כעמדת מוצא הכרחית, דיבור שאינו מבקש לנצל את כוחה / חולשתה של השפה לחדור אל מעבר לבלתי אפשרי . המחשבה נמצאת 2 בירור הכוח כחולשה הפועלת בעמדת ה"סבילות שאין דומה לה", כפי שאומר לוינס, ביצירת תמונות מילוליות וחזותיות, הצגה מלנכולית של מה שנותר בשולי האפשרי והלא – אפשרי כאחד, שקוף ואטום להצגה . השפה האיקונית של האונטולוגיה נאלצת לאטום ולכסות עוד יותר מאי פעם על מנת לפתור ולהתגלות, להתכסות ולהיעלם, ולא רק כדרך לערעור מתחדש על רעיון האמת האחת, על עקרונות הסיבתיות או על קביעוּת המקור, אלא גם כדרך לחשוב שוב ושוב על אודות הראשית והאחרית של הפילוסופיה, על אודות קץ התבונה וקץ ההיסטוריות שבתוכה שהתה התבונה להרף העין המפתיע ששמו ה"מודרניות", כדרך לשהות בלא מורא ב"לא – בֵּיתִי" ) Unheimlisch ( , בְּמרחב האי מובן מאליו המתאר אותה היטב, שהפילוסופיה של פריז מבקשת לגלות / להסתיר שוב, 3 "סבילות — מעבר לכל סבילות — שיש לראות בה התעוררות" . קריאה בפילוסופיה של ה פילוסופיה של פריז היא תנועה של אונייה טרופה החוצה את שלוות הים הרוגע, סערה במה שנדמה היה כמצב הרגיעה שהתבונה הטהורה הייתה
|
|