|
|
עמוד:9
מבוא׀ 9 מאז נכתבו כל כך הרבה טורים אישיים, כנים וחושפניים פי כמה מזה שלי, על חוויית הסרטן מהמון זוויות מעניינות, מאתגרות וחתרניות . אבל "הארץ" היה הראשון שהעז . הטור התבסס על תיעוד ההתמודדויות הרפואיות שלי כפי שכתבתי ביומני בזמן אמת . כשבחנתי אותן גיליתי שכתבתי על כל דבר חצי-מעניין שקרה באותו יום . לצד התקריות הקצת מביכות ( נשרף לי שד שמאל בהקרנות ) , הבירוקרטיה המטורללת ( האונקולוג רשם לי גראס רפואי, אבל לא נמצאה שום דרך להשיגו ) ואינסוף חרדות מצמיתות ( מי, למשל, תלך עם בתי הקטנה לקנות חזייה כשיגיע הזמן ואני כבר לא אהיה ? ) , נזכרתי בכל אותם מומחים, לא רופאים, מרפאים ויועצים, שאליהם הלכתי כדי לחפש מענה לשאלות, לחרדות ולכאבים שהתגברו ככל שהוויה דולורוזה של הטיפולים נמשכה . את האונקולוג, אותו פרופסור שניהל את המחלקה שבה טופלתי, פגשתי אך ורק בקליניקה הפרטית והיוקרתית שלו . הזמן שהוא העמיד לרשותי היה ביחס הפוך לסכום הכסף הרב ששילמתי לו . נזקקתי לעוד אנשים שידברו איתי, שירגיעו, שיסבירו . פעם אחת שאלתי את הפרופסור, היה רגע של חסד שבו הוא נראה פחות לחוץ ועסוק, האם יש קשר בין תזונה לבין ריפוי מסרטן או מניעתו . הוא פרץ בצחוק גדול ואמר : "שטויות . אם היה בזה אפילו שמץ אמת הרי שאנשים במחלקה שלי היו אוכלים רק מלפפונים . " כל זה קרה בשנת 2001 . בעת כתיבת שורות אלה, שנת
|
|