|
|
עמוד:5
רגע לפני הירידה לדפוס . . . הספר התעכב תקופה לא מבוטלת עד לאישור "ועדת השרים למתן היתר לפרסומים" של עובדי ציבור ( זו ההזדמנות להודות לשר המשפטים הנכנס, אבי ניסנקורן, ולמזכירת הוועדה, סימה טוקטלי, שחילצו אותו משכבת האבק והניעו את גלגלי הוועדה ) . בתקופת "ההמתנה", אי אפשר היה שלא להרהר שוב ושוב ברלוונטיות של הספר, על רקע האירועים ברחוב והמצב הבלתי אפשרי שבו נתונה המשטרה ללא מפכ"ל כבר למעלה משנה וחצי . בעידן כה רגיש של קצות עצבים חשופים, עשויה היתה המשטרה להיות דווקא גורם מאפשר, מרגיע, משוחח ומרפא, לו רק יכולה היתה להשתחרר מהפגיעה בעצמאותה, בהיעדר מפכ"ל מכהן . רק מפכ"ל מכהן יכול לממש את פקודת המשטרה במלואה ברוח המחוקק, מול לחצים בלתי קבילים, המערערים את הלגיטימיות החיונית של משטרה ושל חוק וסדר . הזדעזעתי לשמוע אנשי ציבור, התומכים בהתערבות בעשיית המשטרה, ובליהטוט מילולי משווים אותה לצבא הכפוף לשר הביטחון ולממשלה . תמהני, האם למדנו כולנו באותה מדינה את לימודי האזרחות ? עצמאותה של המשטרה מעוגנת בחוק, אשר חוקק בכנסת ישראל, ואיננה גחמה פרטית של מפכ"לים או מפכ"לים לשעבר . המילה אמון, חוזרת בספר 145 פעמים ובראשי תיבות — אמו"ן ( שמה של רפורמת השיטור ) 82 פעמים נוספות ולא בכדי . האמון, הוא הבסיס לכל מה שאנו שותפים בו . ללא אמון, לא ניתן לקיים חוק וסדר . ללא אמון, אין משמעות להסכמים, לשטרות כסף, לחשבונות בנק ועוד . ללא אמון, גם קיום ליגת כדורגל, או אפילו משחק שכונתי — אינם אפשריים .
|
|