|
|
עמוד:14
14 | נטע כהן בלום לא ברור מה בא קודם, הביצה או התרנגולת, אבל עבורי חופשת הלידה הייתה סיוט אחד גדול . בדיעבד, היום אני יכולה לומר שחוויתי את כל התסמינים של דיכאון אחרי לידה, מבלי שהבנתי שזה מה שאני עוברת . בתום חופשת הלידה הרשמית לא יכולתי לחשוב על חזרה לעבודה ומציאת סידור לבת שלי, כשהיא זקוקה לטיפול צמוד ואינטנסיבי ואני עם אנרגיות נמוכות מאוד . התפטרתי מהעבודה ונשארתי איתה בבית, בקושי עצום . כשהיא הגיעה לגיל תשעה חודשים התחלתי לעבוד בחברת התרופות "טבע" . חשתי התרגשות ושמחה גדולה לצאת מהבית . בשנתיים הראשונות לחייה בתי לא ישנה יותר משעה - שעתיים רצוף . כל גירוי שהיה בסביבה גרם לה להתעורר ולבכות . כל ההתנהלות שלי כאימא הייתה "על ביצים", כדי לצמצם את כמות הצרחות והבכי : שהחלב יהיה בטמפרטורה המדויקת שנעימה לה, שהמרקם של האוכל יהיה אחיד, שלא יהיו רעש או תאורה לא נעימה בבית, שהבגד יהיה נעים . ועדיין, הבכי והצרחות היו רבים ועצומים, עד כדי כך שרוב הזמן היא הייתה צרודה . בבדיקת אף אוזן וגרון התגלה שיש לה יבלות במיתרי הקול כתוצאה מהצרחות הבלתי פוסקות . השנים עברו, אבל המצב לא השתפר, ובמובנים מסוימים אף החריף . כשמשהו לא הסתדר כפי שרצתה - היא הרגישה שעולמה מתמוטט והייתה פורצת בבכי ממושך ובהתקפי זעם ואף אלימות כלפינו, ההורים, או כלפי מי שהיה בסביבה . הייתה מטפלת שחטפה ממנה ענף של עץ לתוך העין כמחאה על מה שאמרה .
|
|