|
|
עמוד:12
12 | למה בכלל בית ספר ? הספר הנוכחי אינו עוסק במטרות חינוך "בכלל", אלא בוחן אותן מן הזווית הישראלית . גם בעידן הגלובליזציה אין אפשרות לקבוע את אותן מטרות, או אותו "סל" מטרות, עבור כולם . לישראל ישנה "ביוגרפיה" חינוכית שונה מאשר למדינות אחרות, וכאשר בוחנים מטרות לחינוך צריך לראות מהי נקודת המוצא, איפה נמצאים ולאן פונים . ישראל – בדומה למדינות רבות אחרות – היא רב תרבותית, ויש סבירות שקהילות שונות בתוכה יגדירו לעצמן מטרות שונות . ובכל זאת, ישנן מטרות – ונראה זאת בעיקר בחלקו השני של הספר – שמידת התאמתן למערכת חינוך מגוונת ומבוזרת היא גבוהה יותר . בישראל נראה שהשאלה הבעייתית במיוחד היא "מי קובע ? " . אצלנו אין חקיקה חינוכית מקיפה ( גבתון, 2004 ; 2011 Gibton, ) , ובמיוחד אין חקיקה מסודרת לגבי מטרות החינוך ויעדיו . " 11 מטרות החינוך" מוגדרות אמנם בחוק חינוך ממלכתי, אבל הן כלליות מאוד ולכן מחייבות במידה מוגבלת, אם בכלל ( אחזור אליהן בהמשך ) . המטרות המעשיות נקבעות כל פעם מחדש על ידי שר / ת חינוך הנבחר / ת מעת לעת, ולא ברמה ממלכתית כפי שראינו זה עתה באוסטרליה וניו זילנד . אם נתבונן במטרות השרים שכיהנו מאז תחילת המאה ה - 21 ניווכח במידת האקראיות הרבה : לימור לבנת ( 2001 - 2006 ) הכניסה את המיצ"ב והובילה את ועדת דברת ( "כוח המשימה הלאומי לקידום החינוך בישראל" שפעל בשנים - 2004 5 ) ; יולי תמיר ( 2006 - 2009 ) ייסדה את "אופק חדש", הסכם עם הסתדרות המורים ; ואת "האופק הפדגוגי", תוכנית לטיפוח החשיבה ; גדעון סער ( 2009 - 2013 ) פעל לבסס את המדידה בחינוך בהתאם ליעדים כמותיים מוגדרים ; שי פירון ( 2013 - 2014 ) פעל הפוך מסער, להטמיע "למידה משמעותית" ; והשר נפתלי בנט ( - 2015 ) מבקש לקדם את לימודי המתמטיקה . אין רצף ואין שיטה, וכאמור, אין
|
|