|
|
עמוד:9
] 9 [ היה צורך במילים ובהתוודות . המבט החטוף כשהדרכים הצטלבו על המדרכה אמר הכול . הזמן חלף, הדור הלך ונגמר . "הפצע נגלד וצלקת נשארה," אמר אחד מגיבורי הפרשה כארבעים שנה אחרי שהסתיימה . פרשת בית אלפא קראו לה . או בשם — בדיעבד נטול טקט — ששרד עם השנים : "הטרנספר" . קשה מאוד לסכם אותה לכדי משפט אחד . לא כל שכן להסביר אותה . בתודעה שלנו הטרנספר תמיד היה שם, אבל כמשהו אגבי ורחוק שנות אור : חילופי אוכלוסין בין בית אלפא לרמת יוחנן ב- 1940 על רקע חילוקי דעות בין מפא"י לשומר הצעיר . זהו, פחות או יותר . על סיפורי העלייה לקרקע והחלוצים שמענו בלי סוף, גם על השירים וכל שאר הדברים שמהם עשוי הפולקלור המקומי . בפרשה ההיא לא נגעו, טאבו, וזה בדיוק מה שנחוץ כדי לעשות אותה למעניינת . לא ידענו דבר על האנשים שעזבו, ומה הוביל אותם לעזוב . לא ידענו שזו הייתה פרשה ארוכה ומסועפת, מימי ראשית הקיבוץ . לא ידענו שהיא העסיקה את צמרת תנועת העבודה והיישוב . שברל, אשכול, גולדה, בן גוריון ורבים אחרים השקיעו בה את מיטב מרצם, ימים ולילות . ושכל זה קרה בימים של המרד הערבי ומלחמת העולם השנייה . היום קשה להבין איך בשעה שהתחוללו שני אירועים מכוננים בעיצוב התודעה הישראלית העכשווית, שהיא תולדה של השואה ושל הסכסוך הישראלי-פלסטיני, עסקה צמרת היישוב בתככים של קיבוץ קטן ומרוחק בקצה עמק חרוד . אבל היו לכך סיבות, והקשרים, דברים שאז נתפסו כעומדים ברומו של עולם, כמכריעים לאומה ולארץ, ובמרחק הזמן נראים זניחים . אולי זו עוצמתו של הסיפור . הוא נקודתי ומקומי, אך מסַפר משהו גדול יותר על התקופה ועל האנשים . היו לאורך השנים התייחסויות כאלה ואחרות לפרשה . שביבי הגיגים וכרוניקות בעיתונות תנועתית . שני אזכורים בולטים יותר . הראשון בספר "פרשת בית אלפא" שעוזבי בית אלפא הוציאו לאור
|
|