|
|
עמוד:14
14 לתוך עיניי ואמרה : "להתראות . " נסעתי הביתה נרגשת . למחרת דיברתי עם מנהל הדסים על האפשרות לקשור קשר עם אריאלה . הוא התלהב והפנה אותי ליועץ בית הספר . ההחלטות על אימוץ לא היו כלל בסמכותו, אבל הוא לקח לעצמו רשות להחליט שבקשתי אינה במקומה . לא התווכחתי ולא ניסיתי לעקוף אותו, גם לא חזרתי אל המנהל או אל השירות למען הילד . קיבלתי את הדין, כאדם שאין לו זכויות בנושא של הורות . מהי זכותך להיות אם ? מה הם המניעים האנוכיים שמביאים אותך לרצון לאמץ ? התגובות האלה היו מוכרות לי מהמפגשים שלי עם אנשי השירות למען הילד . מי שהטבע מנע ממנו את ההורות צריך להוכיח את זכותו, את רצינות כוונותיו, לפני שהחברה תתיר לו את התפקיד הנכסף . הייתי חלשה, עצובה ומותשת מתסכולים ומאכזבות . בדיוק עשר שנים קודם לכן, בעקבות סיבוכים שלאחר היריון מחוץ לרחם, נמנעה ממני האפשרות ללדת . פניותי לשירות למען הילד, הסמכות המטפלת באימוצים בארץ, התקבלו תמיד בנימוס חשדני . כיוון שלא הייתי נשואה, וגם לא צעירה במיוחד, לא יכולתי לאמץ תינוק ואפילו לא ילד בוגר בריא . הוצע לי לאמץ ילד נכה או חולה, וסירובי התקבל כהוכחה שאני לא רצינית, או גרוע מזה, שהרצון שלי להיות אם הוא אנוכי וטובת הילד אינה לנגד עיניי . ניסיתי את מזלי בדרכים לא פורמליות . כפסיכולוגית וכעובדת סוציאלית, היו לי ולחברותי קשרים רבים במוסדות לילדים . בכל שיחה שניהלתי עם העובדים במוסדות האלה, שמעתי מהם שיש כל כך הרבה ילדים שמחכים לאימוץ, גם אם לא פורמלי, או לפחות למשפחה מארחת שתציל אותם מבדידותם המוסדית . הלכתי לכל מקום שהיה בו עם מי לדבר . תחילה לקחה אותי חברתי מרים, עובדת סוציאלית, למוסד של ויצ"ו לתינוקות בתל אביב . היו שם הרבה תינוקות שזקוקים לבית, אבל במקרה של כל אחד מהם הייתה מניעה אחרת לאימוץ . מכל מיטה ניבטו אלי עיניים עצובות והושטו ידיים מבקשות . רציתי
|
|