|
|
עמוד:14
דפנה ליבר 14 נחשוב אותם, באורכם של הטקסטים, בצירוף אימוג׳ים, עם היכולת לשמור אותם, לגבות אותם בענן, או למחוק מהדף ולהשליך אותם לאש . ומובן שמצטרפת השאלה, מי יקרא את הטקסטים ואיך ? האם לאורו של פנס או של נר, על מסך מחשב או צג טלפון, או שלא ייקראו בכלל, אלא יושמעו כספר מוקלט . בכניסה לאתר אינטרנט אין שילוט מי מוזמן להיכנס לאתר, ואין תקציר מה נמצא בתוכו . בכריכת הספר יש תקציר והזמנה לקריאה . אני רוצה להזמין אתכם אל מאחורי הקלעים של הקליניקה . למקום שבו נפגשים ילידים דיגיטליים ומהגרת דיגיטלית בכורסת המטפלת . אל המקום שבו ניתן להתבונן על התהליכים המתרחשים ועל רגעי הסקרנות והשינוי בזמן אמת . ב- 20 השנים האחרונות אני פוגשת בקליניקה מדי יום מטופלים ומטופלות, מלווה ארגונים בתהליכי ייעוץ ושינוי, וכבר כמעט עשור אני חוקרת את השפעת הממד הדיגיטלי על הפן הנפשי, ואת האופן שבו אנו מוטמעים במציאות דיגיטלית . הקליניקה היא נקודת מפגש של אנשים וצרכים אנושיים, נקודת מפגש בין הדורות . מקום המפגיש את התרבות עם השינויים שמתרחשים בטיפול עצמו ובאתוס הטיפולי . בקליניקה מתקיים מרחב ייחודי, המחדד את ההבנה של הלך הרוח, של תהליכי שינוי אישי וחברתי ושל רגעי הקִרבה המיוחדים . אני מזמינה את כולנו, את מגוון חברי הספקטרום הדיגיטלי, אל חוויית הקריאה והמבט הבין-דורי . המהגרים הדיגיטליים, אלו שכבר חוו כברת דרך בציר החיים, מרגישים בקיאים ועדכניים בתחום הטכנולוגי, אך מדי פעם עדיין מתקשים בהבנת חוקי המשחק והתקשורת בעולמם של הילידים הדיגיטליים . המקום שבו אנו שואפים להיות הורים מגניבים ומעודכנים ( והנה הדיסוננס, להשתמש במילה "מגניב" זה הרי ממש לא מעודכן ) , אבל לעיתים מתמלאים פליאה, געגוע והתקף נוסטלגי לתחושה ( שאנו נשבעים לעצמנו שלעולם לא נאמר בקול רם ) ש״פעם היה פה שמח״, ״חברים היו חברים, קשר היה קשר״ .
|
|