|
|
עמוד:11
11 הקדמה מתחרטים על מעט מאוד . אבל זה לא מקל עלינו ולו במקצת לשאת את הייסורים הגופניים שאנחנו חווים מדי יום, גם לא מרכך את המחשבה על הפרידה זה מזה . איך נוכל להילחם בייאוש ? איך נחיה באופן משמעותי עד הסוף ממש ? * * * בזמן הכתיבה של הספר הזה הגענו לשלב שבו רוב בני גילנו כבר מתו . אנחנו חיים עכשיו כל יום ויום בידיעה שזמננו יחד מוגבל ויקר ערך מאין כמוהו . אנחנו כותבים כדי לתת מובן לקיום שלנו, בו בזמן שהוא סוחף אותנו אל האזורים הקודרים ביותר של דלדול גופני ומוות . הספר הזה, בראש ובראשונה, נועד לעזור לנו לנווט את סוף החיים . גם אם הספר הזה הוא כמובן תולדה של ההתנסות האישית שלנו, אנחנו רואים בו חלק מדיאלוג לאומי על הדאגות המתלוות לסוף החיים . כל אחד רוצה לזכות לטיפול הרפואי הטוב ביותר שבהישג ידו, למצוא תמיכה רגשית אצל בני משפחה וחברים, ולמות בלי כאבים עד כמה שאפשר . למרות היתרונות הרפואיים והחברתיים שלנו, איננו מחוסנים נגד הכאב והפחד מפני מוות קרֵב ובא . כמו כולם אנחנו רוצים לשמור על איכות חיינו בזמן שנותר לנו, גם בעיצומם של הליכים רפואיים שלפעמים ממררים את חיינו . עד כמה אנחנו נכונים לסבול כדי להישאר בחיים ? איך נוכל להוציא את ימינו בלי כאבים עד כמה שאפשר ? איך נוכל להשאיר את העולם הזה בנועם ובחֵן לדור הבא ? שנינו יודעים כמעט בוודאות שמרילין תמות מן המחלה שלה . יחד נכתוב את היומן הזה של מה שמחכה לנו, בתקווה שההתנסויות וההבחנות שלנו יספקו משמעות וסיוע בעת צרה לא רק לנו אלא גם לקוראים שלנו . ארווין ד' יאלום מרילין יאלום
|
|