|
|
עמוד:4
שער ראשון : חכמת הלשון בימי-הביניים ( בלשנות ומילונות ) ב . המודל התרבותי הערבי לכאורה, הייתה השפעתה של הערבית מכרעת בכל מקום, והמזרח גם המערב ספגו השפעה ערבית באותה מידה . אולם השוואה מעמיקה יותר עשויה לגלות הבדלים אחדים, ועל פני השטח יעלו קווים אופייניים להשפעה ערבית על אדמת ספרד שאין להבחין בהם במבט ראשון . במזרח : רב סעדיה גאון מלבד עצם השימוש בלשון הערבית, במערב כבמזרח, העניקו הסִפרוּת, המדע וההשׂכלה הערביים השראה מרובה לחכמי היהודים בתחומים הרבה : תרגומי המקרא, פרשנות המקרא, פילוסופיה, חקר הלשון, הלכה, שאלות ותשובות ( שו״ת ) וגם חליפות מכתבים . תחומים אלו ואחרים היו בגדר פעילותה של האישיוּת המפורסמת ורבת-הפנים של רב סעדיה גאון ( 882 - 2 9 [ להלן : רס״ג ] ) , שנולד במצרים ( בפיום ) , שהה בארץ-ישראל וסיים בבבל . מלומד יוצא דופן זה אכן היה היוזם, המייסד והחלוץ של רוב תחומי הלימוד בעולם 1 היהודי . בצדק מכנה אותו אברהם אבן-עזרא ״ראש המדברים בכל מקום״ . כאן ענייננו בחקר הלשון ומקומו ביצירתו של רס״ג . שאיבתו ממקורות ערביים הייתה הססנית קמעה, אבל עצם ה י וז מ ה לחקור את הלשון שיטתית כנושא לעצמו ולא כאמצעי לפרשנות המקרא או לדרשנות הלכתית באה, כפי הנראה, מן הדוגמה הערבית . בחיבורו המילוני הראשון, ׳האֶגרון׳, שאותו כתב בהיותו בן עשרים בלבד, הוא קובע 2 בהקדמה העברית למהדורה השנייה : וכמו שמספרים בני ישמעאל שאחד מבכיריהם ראה אנשים שלא דיברו את הלשון הערבי בצחותו וציערו הדבר, וחיבר בשבילם מאמר קצר בספר שממנו יביאו מופת לדבר צחות, כך ראיתי שרבים מבני ישראל אינם בקיאים במסורת צחות לשוננו [ … ] על כן הייתי נאלץ לחבר ספר שאכנוס בו רוב המלים [ … ] הצורך היה קיים, והדוגמה הערבית נתנה לו לרס״ג את ההשראה לחבר מילון . זו הייתה גם ההשראה לחבר ספר דקדוק ׳כתאב פציח לגה אלעבראניין׳ ( ׳ספר צחות לשון העברים׳ ) , חיבור שראה אור בימינו בשנת תשנ״ז מידי כותב שורות אלו, אלא שהקדמתו של החיבור חסרה, ומשום כך אין אנו יודעים בוודאות את נסיבות חיבורו, אף שנוכל לשערן . אולם רס״ג שאב מתרבות הסביבה באיפוק ובזהירות . הוא הקפיד לשלב בתרבות העברית רק מה שנראה לו מועיל או לא-מזיק, ובתוך כך השתדל לשמֵר את עליונותה של הלשון העברית – לשון הקודש, פן יבולע לה, ולגונן על ייחוד תרבותה . כפעם בפעם, ערך הקבלות עם שאר לשונות, בעיקר, עם הארמית והערבית, אך בדיוניו הדקדוקיים 1 ראב״ע, מאזניים, א ע״ב . 2 אלוני, האגרון, עמ׳ ,151 152 .
|
|