|
|
עמוד:14
ויקטור רובינוב 14 בורחס, אדולפו קסרס וסילבינה אוקמפו, שאותה קראתי ברוסית ( ырутаретил йоксечитсатнаф яиголотнА ) ; בעמוד 608 יש סיפור של צ'ואנצי, "חלומו של פרפר", זה סיפור קצר מאוד, לכן אביא אותו במלואו בתרגום שלי : "צ'ואנצי חלם שהוא הפך לפרפר . כאשר התעורר, הוא כבר לא ידע מי הוא : צי, שראה בחלומו כאילו נהיה פרפר, או פרפר שחולם שהוא צ'ואנצי" . מתואר כאן מצב נפשי אידיאלי של מטפל פסיכואנליטי - אין הכרח שידע מי הוא - אם הוא מטפל שחולם שהוא נהיה מטופל, או מטופל שחולם שהוא מטפל . מצב תודעתי זה פותח אין‑‑ סוף אפשרויות להתקדמות, כי בחלום הכול נהיה ברור כי הכול שייך לסובייקט, שכן אחת הבעיות המרכזיות של הנפש, המפרשת את עצמה על ידי פירוקה לשברי ‑‑ שברים, קשורה בסוגיה של גבול . הקושי היחיד הנותר במצב התודעתי המוצע הוא יכולתו של הסובייקט לשאת בפנים את החוץ ולהתאבל על מה ששוחרר וקיבל חיים משל עצמו, כלומר קיבל הכרה לכך, ולא חש נשדד ונגנב, או ליתר דיוק אינו מרגיש שדוד וגנוב, מרוקן ומדולדל כוחות כי הוא שולח את כוחותיו להילחם באויב ללא שם, דוחף אותם מפי התהום הדמיונית שקווי המתאר הממשיים שלה נמצאים קרוב בהרבה מכפי הנראה לחושיו . משאבים נפשיים אינם נובעים מתוך איחוד אלא מתוך פירוק, אם הוא מהווה אובדן בלתי הפיך, לא הופך לחור שדרכו נוזלות משאלותיו של הסובייקט לכול ‑‑ יכולות . המטפל שחושב שהוא מטופל שחולם שהוא מטפל כמו מאפשר לעצמו לצוף במצב אין‑‑ משקל שמחזיק יחדיו את כל חלקי אישיותו המפוררת . הקבוצה הטיפולית ( לפני שהחל בה הדיבור על השנאה ולאחר מכן הצעקות ) עסקה בשתיקה במשך כארבעים דקות . היה זה השלב שבו עבודה נפשית משמעותית התרחשה ( היא באה לידי ביטוי בשנאה ובצעקות ) והקבוצה הייתה משוקעת בחלימה ; כלומר שהתה בלא‑‑מודע שלה, שבו חלומה של הקבוצה חולק
|
|