|
|
עמוד:11
| 11 הקדמה שעקבו אחרי והיו נתונים למעקב סמוי של אנשי אבטחה מטעם העיתון, עלולים יום אחד לחצות קווים אדומים . האם צריך לומר עד כאן, מספיק, ולזוז הצידה . ההתלבטות היתה קשה . אבל בכל פעם שהגיע מידע חדש, שחיזק את קודמו ופתח שער למידע אחר, חמור מקודמו — החלטתי להמשיך . הבנתי אז שוב שמדובר בתמנון ; הבנתי שדרעי אינו עוד איש ציבור שסרח ; הבנתי שמדובר באדם שרשימת מעלליו עלולה להביך גם אנשים שמלווים ומתעדים שנים את לווייתני הצווארון הלבן . הבנתי שדרעי לא המציא אמנם את השחיתות השלטונית, על שלל גווניה, אבל שידרג אותה לפסגות חדשות של אובדן הבושה . הוא שבר את השיא . וזה ההבדל בין מה שהיה לפניו ואחריו : הבושה הרגה בסוף שנות ה- 70 את שר השיכון דאז, אברהם עופר, שנחשד בקבלת שוחד, ואת מי שהיה מנכ"ל בנק הפועלים, יעקב לוינזון . שני החשודים שלחו יד בנפשם . דרעי, לעומת זאת, היה הראשון שהרג את הבושה . עד היום אין בפיו אפילו מילת חרטה אחת . הפרשה הזאת, שעד לחשיפתה לא היתה דומה לה, היא ללא ספק נקודת המפנה בתרבות השלטונית בארץ : * דרעי היה השר הראשון ששמר על זכות השתיקה במשטרה . * דרעי היה חבר הממשלה הראשון שניסה לקבוע מי יהיו חוקריו במשטרה . * דרעי היה השר הראשון שמקורביו יצאו לחו"ל באמצע חקירתו הפלילית ועסקו בהדחת עדים . * דרעי היה הראשון שחוקרים פרטיים מטעמו התבקשו לאסוף חומר מכפיש על בכירים במערכת השלטונית וראשי מפלגה יריבה, שנחשדו בשיתוף פעולה איתי . בדרך הזאת, המתוארת בספר, ניסו להשתיקם . * דרעי היה הראשון שבאמצע משפטו הפלילי ניסה והצליח זמנית להשתלט על ההליך של בחירת היועץ המשפטי לממשלה . הוא ניסה לבחור לעצמו את התובע הראשי . * דרעי הוא המורשע הראשון שמקורביו ניסו לבחור למענו מפקד כלא נוח במקום שבו ירצה את עונשו .
|
|