|
|
עמוד:12
12 דורית אמיר מוזיקה והשתתפתי בכל הקורסים בתחום תרפיה במוזיקה באוניברסיטת דוקיין בפיצבורג . בקיץ עברתי לניו יורק ועבדתי כמורה למוזיקה במחנה קיץ יהודי בהרים, ומשם המשכתי לעיר ניו יורק, שם התקבלתי ללימודי תרפיה במוזיקה לתואר שני באוניברסיטת ניו יורק ) NYU ( . ראשת המגמה לתרפיה במוזיקה הייתה ) ועודנה ( פרופ' ברברה הסר . לימודים אלו פקחו את עיניי ועיצבו את מערכת הערכים שלי . אני זוכרת שבקורס של פרופ' הסר נדרשנו לכתוב שלוש עבודות : מהי מוזיקה בשבילי ? מהי תרפיה בשבילי ? מהי תרפיה במוזיקה עבורי ? זו הייתה הפעם הראשונה שבה התבקשתי לכתוב את האני מאמין שלי, את תפיסותיי בנוגע למוזיקה ולתרפיה ולהבין מהיכן אני באה ומהו סולם הערכים שעליו מבוססות תפיסותיי אלו . התכנית באוניברסיטת ניו יורק הייתה מושתתת על פסיכותרפיה באמצעות מוזיקה . פרופ' הסר נקטה גישה הומניסטית שחרתה על דגלה צמיחה אישית, ביטוי אישי באמצעות חופש וביטחון פסיכולוגיים . התחברתי מאוד לגישה זו וקראתי את הספרים של אברהם מאסלו ) 1971 ; 1962 Maslow, ( וקארל רוג'רס ) ; 1951 Rogers, 1961 ( . במסגרת הלימודים למדנו לתת מקום למקומות הפנימיים של החולי והשיתוק, אבל בעיקר להדגיש את כוחותיו ואת יכולותיו של המטופל . ברברה הסר הייתה המנטורית שלי כשחייתי ולמדתי בניו יורק . אין – ספור השיחות שניהלנו במהלך השנים בנושאים רבים שימשו לי השראה . הרעיונות ההומניים והרוחניים שלה השפיעו עליי רבות במהלך הלימודים ולאחריהם . בשנת 1977 התחלתי לעבוד כמטפלת במוזיקה בניו יורק . עבדתי כשנה עם אוכלוסייה פסיכיאטרית, וכשלוש שנים במוסד ששמו The New York Institute of the Education of the Blind , ששכן בברונקס, ניו יורק . במוסד זה עבדתי עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים צעירים בני שלוש עד 21 שסבלו ממגוון בעיות שהמשותף לכולן היה ליקוי ראייה : עיוורים, כבדי ראייה, חירשים – עיוורים, אוטיסטים,
|
|