|
|
עמוד:13
13 מבוא : השואה ואנחנו בתאטרון הישראלי מורכבת, שלמרות השינויים בתודעת השואה היא ממשיכה להיות נקודת התייחסות חשובה בוויכוחים הפנים-ישראליים על הגדרת ה'אנחנו' הקולקטיבי ועל משמעויותיו . לעומת ליפשיץ, שמתמקד בתודעת הזמן הישראלית, בוחנת דנה קפלן את תפיסת היופי הנשי כפי שהיא באה לידי ביטוי בשני מחזות שואה מוקדמים משנות החמישים . לפי קפלן, תפיסה זו בעלת משקל במיוחד בהקשר היחס השיפוטי של החברה בישראל כלפי ניצולי השואה, ובמיוחד כלפי הנשים שבהם . קפלן מראה כי בהקשר אחרון זה של האשמת הניצולים, היופי הנשי החיצוני עורר חשדנות לניצול מיני, לאָבדנוּת ואף לשיתוף פעולה . לעומתו, היופי הפנימי של גיבורות העלילה נתפס כאמתי וכחיובי, ולכן הוא זה שקיבל הכרה . לדעתנו הבחנה זו בין יופי חיצוני לפנימי מתקשרת גם לצורך בתקופה המוקדמת שעליו מדברים כמה ממאמרי הקובץ, בעבודת גבולות הממצבת את ה'אנחנו' הישראלי מול אחרים פנימיים וחיצוניים ברורים . במקרה שלפנינו, טוענת קפלן, החשדנות כלפי היופי החיצוני קשורה לצורך בהבחנה ברורה שבין קרבן למקרבן . הקשר בין היופי הנראה ובין ההצלה מעורר חשד לניצול תועלתני של היופי באופן שעשוי לטשטש את ההבחנה בין קָרבן למקרבן . כפי שמלמד המאמר של עידית גיל ( בשער א ) וכפי שמביא אבנר בן-עמוס את תפיסתו של חוקר התאטרון גד קינר ( בשער ג ) , חשש זה מטשטוש הגבולות בין קרבן למקרבן הלך ופחת במשך השנים . קפלן אינה בודקת אם וכיצד משפיע שינוי זה על תפיסת מושג היופי הנשי, ועל ההבחנה בין יופי פנימי לחיצוני במחזות שואה מאוחרים . מחקר עתידי עשוי לבחון שאלה מרתקת זאת . מאמרה של אחינעם אלדובי, החותם את שער ב, נראה על פניו יוצא דופן מול המאמרים שקדמו לו . נקודת המוצא של שאר המאמרים בשני השערים הראשונים נוגעת לדפוסים שונים המאפיינים את תודעת השואה המוקדמת של שנות החמישים, ולאופן שבו הם ממשיכים להוות נקודת התייחסות חשובה בדיונים על תודעת השואה בתפקידה כמסמנת ה'אנחנו' הישראלי . לעומת זאת, נקודת המוצא של אלדובי היא התקופה הנוכחית של 'פוסט- עדות', והאתגרים הייחודיים שהיא מציבה בפני החברה בישראל . כפי שאלדובי מסבירה, עם פטירתם הצפויה של אחרוני העדים, החברה עוברת בהדרגה לעידן שבו היא ניצבת אל מול ההשלכות הפוליטיות והחברתיות של העברת זיכרון בהיעדר עדים . באמצעות ניתוח שתי הצגות יחיד עכשוויות המתמקדות במרחב הביתי, מראה אלדובי שבתקופה הנוכחית של פוסט-עדות נוצרת חלופה ל'שיח העדות' המבוסס על העדים שחוו את הסיפור . במקום 'שיח העדות' תופס מקום בולט 'שיח הזיכרון' שבו עיקר הדגש מושם על ההשתתפות של קהלים מגוונים בפעולת הזיכרון . אלדובי מציינת כי אף שלעדות חשיבות רבה ברבדים ההיסטורי והפוליטי, ההישענות עליה כמקור יחיד מונעת את השתנות הסיפור כדי שיעבור הלאה . לדבריה, האופן שבו זיכרון עובר בחברה קשור לפעולת ההיזכרות שקיימת לרוב באינטראקציה שחשיבותה אינה במידע הנמסר אלא בעצם תהליך המסירה .
|
|