הקדמה מה שרואים או לא

עמוד:13

13 צופן הדימויים 13 [ . . . ] כי מחשָבותיכם הן שתקשטנה את המלכים שלנו, ותישאנה אותם הנה ושמה, מדלגות על פני תקופות, ומצמצמות מעללי שנים רבות לשְעות שעון [ . . . ] 2 מהשירה הקלאסית למרגלות גבעה ביוון ועד לתאטרון חזותי מורכב ועשיר מול מסכי וידאו שומע הקהל צלילים, מילים, רואה אורות, צבעים, תנועות, ותמיד משלים בדמיונו, ממש כפי שביקש שייקספיר . מהצד האחד מטעינה הבמה אותות ומהצד השני מפענחים - ושני הצדדים זקוקים לקוד . מלאכת הקידוד ופענוחו, השלמת החסר או הפענוח, ההכרה והגילוי ( האנגנוריזיס ) הם תמצית החוויה התאטרונית . הטקסט של שפי מגיע עד סִפה של המאה ה- 20 . המהלך המפורט עד אז מזכיר לנו, היוצרים, שבמרכזה של העשייה המודרנית לא עומדים עוד רק אתוסים ( קודים ) דתיים, חברתיים או פוליטיים אלא קודים אישיים וייחודיים למופע מסוים, שמרכיבה קבוצת יוצרים . המהלכים המתוארים כאן מעידים על כך שכיום מוטלת על אמני הבמה אחריות רבת היקף : לא עוד מסכי רקע יפים המספרים לנו על ארצות רחוקות או מבנים מפוארים המרוממים את השליט, אלא תפקיד התובע נקיטת עמדה על הבמה והבניית נקודת מבט אצל הקהל . המנצח דניאל ברנבוים אמר פעם בריאיון טלוויזיוני : "צריך להבין שהמקל שאני מניף - לא משמיע צלילים" . 2 . שקספיר . הנרי החמישי , 1600 . תודתי לדורי פרנס על תרגום זה ( ר . ת . )

רסלינג


לצפייה מיטבית ורציפה בכותר