|
|
עמוד:14
14 איתן מכטר אנושי אוניברסלי", כך הגדיר בדייקנות זיגמונט באומן ( Bauman ) בספרו תרבות בעולם מודרני נזיל ( באומן, 3102ב : 12 ) . דלז טוען שמושג “החזרה הנצחית" של ניטשה קורא תיגר על התפיסה הזאת כשהוא מתייחס לא להתרחשויות בזמן, אלא לאפשרויות הבלתי מוגבלות של הדמיון והיצירה בעולם החוזר ומזמן את השותפים בו להתנסויות חדשות . תפיסת זמן בלתי ליניארית, דמוית מעגל, נטולת מקור ותכלית חיצונית, מאפשרת לנמען לקרוא ולהבין את היצירה מחדש בהקשרים שונים כשהוא הופך לשותף ביצירה . במילים אחרות, החידוש והיצירה הבלתי פוסקים הם – הם החזרה הנצחית שניטשה מדבר עליה . פרשנות זו בוודאי מועילה להבנת מקומה של האמנות בפילוסופיית הקיום הניטשיאנית בכללותה, שממנה אפשר להסיק מסקנות על היצירה כתוכנו האימננטי של הקיום החוזר ומזמן תנאים וגירויים להגברת הרצון ליצירה . סוגיה שלישית שנידרש לה גזורה אף היא מהדיון של דלז, והיא חילוץ המחשבה המערבית מקטגוריות של “אמת" ו"שקר" לעבר קטגוריות של פרשנות והערכה . לדימוי, לשיטתו של ניטשה, יש לעולם גם תוכן רעיוני, והאובייקט האמנותי ידבר אלינו אם רק נחזיק בפרספקטיבה שיכולה לקרוא ולפרש אותו . ומאחר שהדברים אמורים בתנועה של מחשבה מתוך עשייה וחוויה, הרי שהאמנויות, שיש בהן תנועה בחומר, נעשות רלוונטיות לדיון הפילוסופי . השימוש בשפת האמנות מבטא אפוא פרספקטיבות חדשות על העולם ויוצר הערכה מתמדת של הקיום החושב את עצמו מתוך החוויה ומתוך מעשה היצירה, ולא רק מתוך הכרה חיצונית ופורמלית . המדע העליז , שכתיבתו החלה בשנת ,1882 נחשב לחיבור האישי ביותר של ניטשה, שמתוכו מתגלה לו המשבר האפיסטמי של המדע הרציונלי והמשבר המוסרי הנגזר ממנו, שמשמעותו אפשרות של ניוון ורגרסיה של העולם כתוכן רוחני . בחיבור זה ניטשה מפענח את תכונות היוצר ואת אופייה של היצירה בבחינת
|
|