|
|
עמוד:13
13 אל תקרא לי גיבור יהודייה ממשפחה מרוקאית בישראל של שנות ה- ,60 הייתי מוקפת בלא מעט דעות קדומות, חוסר צדק ואי-שוויון להילחם בהם . מצד אחד החיים בישראל בצילה של מלחמת העולם השנייה עוררו בי, כמו בכל אחד, רגישות מוגברת לכל ביטוי של אנטישמיות ושל רדיפת יהודים . מצד אחר, הגמוניה מערבית מאצ'ואיסטית ששלטה בישראל באותן שנים עוררה בי לא מעט כעס על ביטויים של גזענות ושל שוביניזם . כמו נשים רבות בנות דורי שמעתי לא פעם שאינני ראויה רק משום שאני נערה, וכמו רבים מיוצאי עדות המזרח שמעתי שאני לא ראויה רק משום שאני מרוקאית . בשני המקרים כעסתי, מרדתי ונלחמתי . כשבגרתי שמחתי לגלות שאני לא לבד - יש לי גב רחב של סופרים, הוגים ופוליטיקאים שאפשר להישען עליהם וללמוד מהם . במרקסיזם התחברתי לצדק המעמדי, בפמיניזם - לצדק המגדרי, בפוסט-קולוניאליזם - לצדק האתני, ובתיאוריית הקוויר - לצדק עם ההומוסקסואלים והלסביות . אורי אבנרי, שולמית אלוני, וירג'יניה וולף, אדוארד סעיד, מישל פוקו, בל הוקס, ולטר בנימין, ישעיהו ליבוביץ' ואחרים - כולם היו גיבוריי ומלמדיי . מאז ומתמיד הזדהיתי עם האנדרדוג, אבל לא הצטרפתי לאף מאבק עד הסוף . האשמתי את עצמי בכך שאני חלשה, לא החלטית ולא מעמיקה . כל בחירה נראתה לי כבגידה באחרים . גם בהעדפותיי המוזיקליות הרגשתי חסרת סגנון ונטולת אופי, מכיוון שחשבתי שאי אפשר לאהוב את פוצ'יני, את אום כולתום, את לד זפלין ואת פוליקר באותה מידה . כשחשבתי על לימודים באוניברסיטה, מצאתי את עצמי נמשכת לאומנות, לספרות, להיסטוריה, לפילוסופיה, ללימודי נשים ולאנתרופולוגיה באותה מידה של להט ועניין . בקולנוע מצאתי בעל ברית . כמו שאני אוהבת, הקולנוע עשוי "מיש-מש" של ספרות, של אומנות פלסטית, של מוזיקה ושל תיאטרון ; חיבור בין בידור ומסחריות לאוונגרד פורץ גבולות, בין דוקומנטציה לפיקשיין,
|
|