|
|
עמוד:10
10 שמעון מרום דינמית : הזמנה למקום שבו הנוירופיזיולוגיה שבה ומאמצת את גישתה המסורתית הצנועה כלפי סוגיות הנפש ומכירה באוטונומיה האינטלקטואלית של השיח הפסיכולוגי ; הזמנה לדיאלוג שבו תיאוריה נוירופיזיולוגית נגזרת מתיאוריה פסיכולוגית . הנחת המוצא הנה שמשמעותם התיאורטית של ממצאים נוירופיזיולוגיים ונוירואנטומיים, להבדיל מהשלכותיהם היישומיות, טמונה בפרשנותם לאור תיאוריה פסיכולוגית . מדיאלוג כזה, שבו הפסיכולוגיה מספקת מסגרת תיאורטית לנוירופיזיולוגיה, אפשר ששתי הדיסציפלינות תצאנה נשכרות : הנוירופיזיולוגיה עשויה למצוא בו דבר שכה חסר לה בעת הזו — הגדרת אילוצים לניסוח שאלות תיאורטיות משמעותיות ; הפסיכולוגיה עשויה לצאת נשכרת מעצם הצורך לחדד וללטש את מושגיה רבי הפנים כדי לאפשר דיאלוג . מכל מקום, וכפי שקורה מפעם לפעם בעקבות מגע נכון בין דיסציפלינות, הדיאלוג עשוי להעשיר את מגוון המטפורות הזמין הן לפיזיולוגיה והן לפסיכולוגיה במרחבי השיח שלהן . בפרק הראשון מובא סיפור המפגש שהתקיים באמריקה בשנת 1909 בין פרויד לג'יימס, סיפור שבאמצעותו מוגדרות מטרותיו של החיבור . בפרק השני ובפרק השלישי מוסברים אילוצים מדעיים כלליים שבהם פיזיולוג השוקל לשאול דרכי התבוננות ומבנים תיאורטיים מן הפסיכולוגיה בכלל ומפסיכולוגיית המעמקים בפרט, חייב להתחשב . בשני הפרקים הללו מתוארות כמה התפתחויות בתחום הנוירופיזיולוגיה, תוך ניתוח ביקורתי של הנטייה להתאמה נאיבית בין מושגי פסיכולוגיית המעמקים ובין פעילות מוחית . הדיון נשען על תובנות העולות מחקר היחסים בין רמות ארגון שונות בפיזיקה ובמדעי החיים, כמו גם מעיון בהיסטוריה של היחסים בין הפסיכולוגיה לנוירופיזיולוגיה . מתובנות אלו נגזר שבניגוד לתפיסה הרווחת, הפסיכולוגיה היא זו שאמורה להנחות את הנוירופיזיולוגיה בניסוח שאלות משמעותיות, והנוירופיזיולוגיה יכולה לתרום לתיאוריה הפסיכולוגית אך מעט, אם בכלל . הפרק הרביעי משרטט
|
|